הטריק החדש שמצאו באוצר להגדלה מינורית של התקציב, מראה כמה שרירותיים הכלים שנועדו להגביל את ההוצאה בישראל. האיומים מכיוון אגף התקציבים על ה"צורך בחסכון של כסף למשבר הבא", כשהמשבר הנוכחי רחוק מסיום מעידים על החשש של הפקידות לתת לנציגי הציבור להניח את ידיהם על ההגה של כלכלת המדינה.
תבחרו מספר
מאז שלטונו של נתניהו כשר אוצר לפני 18 שנים, יש בישראל אזיקים חמורים על תקציב המדינה, שבנויים משלושה כלים משולבים: תקרת הוצאה (שנועדה לשחוק לאורך זמן את תקציב המדינה); מגבלת הגירעון (שאמורה להוות עוד עניבת חנק על התקציב); הפחתות מיסים (שייצרו באופן מיידי גידול בגירעון ולכן לחץ נוסף על הוצאות הממשלה); ולבסוף הצטרף הכלי הרביעי, הנומרטור (שמחייב קיצוצים 3 שנים קדימה).
ההצגה של הכלים הללו כ"מכונה אוטומטית" לא מפחיתה את השרירותיות שלהם. לפי המצגת שהוצגה לראשי הקואליציה ובה עיקרי תקציב 2022 , נולד באוצר "טריק" של הרחבה תקציבית קטנה שלא נשלף מעולם עד היום: החלפת מנגנון ההצמדה של תקרה ההוצאה מ"מדד המחירים לצרכן" ל"מדד מחירי התוצר". במה הוא מתאים יותר לביצוע ההצמדה? לא ברור. אולי רק יצא שבאופן מקרי הוא מאפשר להגביה את התקרה ב-11 מיליארד שקלים, בדיוק הפער שנוצר בין התקרה לבין חישוב הטייס האוטומטי אחרי שנתיים ללא תקציב.
רק לפרספקטיבה, כדי להגיע לממוצע הוצאות של מדינה מפותחת לפני הקורונה, הגידול היה צריך להיות בערך 130 מיליארד שקלים. לא חד פעמי. בכל שנה. כדי להגיע לממוצע כזה אחרי תכניות ההשקעה ליציאה מהמשבר הכלכלי מדובר על סכום גדול עוד יותר. כאמור, לא בישראל.
קביעת כללים תקציבים שרירותיים, מבוססי אידיאולוגיה ולא מחקר כלכלי מנומק, אינה ייחודית לישראל. כך נקבעו גם כללי הגירעון והחוב של אמנת מאסטריכט, אמנה שישראל לא חתמה עליה מעולם, אך פקידות האוצר ניסתה לכפות עמידה בהם, בזמן שמדינות שכן חתמו כבר לא ממש מתייחסות אליה כמשהו מחייב.
תקרת ההוצאה בישראל השתנתה פעמים רבות בכל פעם בנימוק לכאורי אחר.
בסופו של דבר, תקרת ההוצאה של הממשלה היא משקולת שהאוצר רוצה להטיל על הפוליטיקאים שרוצים עוד כסף ולא על עצמו. אבל זה משקולת שרק למשרד האוצר מותר להרים.
התפיסה שכלכלנים לא מרבים לציין בפומבי
בהסתכלות של הפקידות כלכלית הבכירה באוצר ובבנק ישראל יש חשד מובנה, אידיאולוגי, נגד מתן האפשרות לנציגי ציבור נבחרים לנהל את הכלכלה. ההנחה היא שנציגי הציבור יעדיפו להשקיע בדברים חסרי תועלת, והמחיר על השגיאות שלהם ישולם אחרי שהקדנציה שלהם תסתיים. נדיר שהם מזכירים זאת בפומבי.
הזלזול בנציגים הנבחרים מתבטא גם בשקף לגבי "כספים קואליציוניים". המסר – יש את התקציב האמתי, ויש את "המס הדמוקרטי" שאנחנו מחויבים לשלם בצורת דמי כיס שאותם יחלקו נציגי הציבור. בטיוטת האוצר הנוכחית, חלק זה עומד כרגע על אפס מוחלט.
בכל רחבי העולם מגיפת הקורונה גרמה לממשלות שמרניות וסוציאל דמוקרטיות להרחיב מאוד את תקציב המדינה גם לטווח הקצר וגם עם תכניות שיקום לטווח הארוך. בישראל הפקידים מתכננים לסיים את הסיוע כמה שיותר מהר ולחזור לתוואי גירעון נמוך תוך שנתיים שלוש. אחד הנימוקים המשונים ביותר לכך הוא "הצורך לשמור כסף גם למשבר הבא".
הטיעון הזה כושל לפחות משתי בחינות. החשובה מביניהן היא שהמשבר הכלכלי לא הסתיים ולא קרוב לסיום. גם המשבר הבריאותי עלול להתחדש, עקב ואראינטים חדשים של הנגיף, מה שיעמיק את המשבר הכלכלי. הבחינה השניה היא שלא מדובר בכסף ממש, אלא בחישוב שנקרא החוב ביחס לתוצר. הממשלה יכולה לגייס הרבה יותר כסף גם היום וגם בעתיד ללא קושי ממשי, מה גם שהשקעה נבונה תגרום לגידול בתוצר ומכאן לשמירת היחס.
לא יפן ולא יוון
העיסוק הרב בנתון "יחס החוב/תוצר" מונע משאיפה למצוא מספר אחד שיעיד על העמידות הכלכלית של ממשלה מסוימת. בצער, אין באמת מספר כזה. מדוע יפן יכולה לחיות בשלום עם יחס של מעל 200% ויוון קרסה עם יחס של קצת מעל 100% ? החוב היפני, כמו הישראלי, הוא ברובו במטבע מקומי ריבוני, שעליו יש לממשלה ולבנק המרכזי שליטה. החוב היווני הונפק ביורו – במדינה שאין לה מטבע ריבוני, ולכן חוב כזה מסוכן הרבה יותר, לא רק בהקשר ליחס החוב לתוצר.
בנוסף, המספר הזה הוא מלאכת פיסול יפה. בישראל לא מוכללים בו החובות של חברת החשמל, מקורות, רכבת ישראל, נתג"ז וחברת נמלי ישראל – אך בפועל הם בעצם חובות ממשלתיים. המדינה יכולה לבחור האם לתקצב אותן או לשלוח אותן לגייס חוב בשוק ההון. לכן, יחס החוב/תוצר היא יותר במשחק במספרים מאשר סטטיסטיקה שמסמנת באופן ברור את המצב הכלכלי של הממשלה.
במשך שני עשורים ישראל התאמצה לצמצם את היחס, תוך הפעלת חנק תקציבי ויצירת גירעון חברתי. במילים אחרות, האזרחים הגנו על הקופה, במקום להיפך. ומה קיבלנו השנה – עליה של 12% שמחקה בערך עשור של מאמץ בכיוון ההפוך. עד כמה זה חשוב? לא מאוד. אם כבר, יכולנו לעלות בהרבה יותר.
מרבית המדינות המפותחות עלו ביחס ביותר אחוזים, כאשר הממוצע הוא 18%
חלק גדול מהן גם התחילו את משבר הקורונה עם יחס חוב גדול מזה של ישראל ולא פחדו להעלות אותו עוד יותר.
הרצון של האוצר לשמור על מידה מסויימת של חנק תקציבי בשנים הקרובות היא לא גילוי של אחריות תקציבית אלא מתכון כמעט ודאי להארכת המשבר הכלכלי – אבטלה גבוהה, פערים מתרחבים ופגיעה בשירותים לאזרח.
לתת לחברי הכנסת את הכבוד שמגיע להם
השבוע הציג ראש אגף התקציבים יוגב גרדוס בוועדת הכספים מצגת לגבי התקציב המתוכנן. מה לא היה בה? התקציב. לאורך כל המסמך חברי הכנסת והציבור לא קיבלו את ההצעה לגודל תקציב המדינה. מי כן קיבל אותה? ראשי סיעות הקואליציה, בפגישה עם שר האוצר ביום חמישי שעבר ומנכ"ל משרד האוצר רם בלינקוב. במצגת ההיא המספרים הללו כן מופיעים. התקציב נדרש לאישור גם בממשלה וגם בכנסת. מדוע חברי הכנסת מקבלים מידע חסר?
הכנסת היא הריבון, הרכבה משקף את רצון הציבור הישראלי, והדיונים בה פומביים ומתועדים לכל. היא צריכה להיות הבמה לדיון המעמיק על התקציב, וגם המקום לבצע בו שינויים. אלא שבמסורת הפוליטית הישראלית נתפסת הכנסת כמשוכה אחרונה לתקציב, שתהליך הבישול שלו מתבסס על הדלפות ודיונים בחדרי חדרים.
