קוראות וקוראים יקרים,
בדידות ושייכות הם שני קצוות של מרחב החוויה האנושית. מרחב זה, המשתרע בין כאב הניכור לבין חום השייכות, הוא המקום שבו אנו, העובדות והעובדים הסוציאליים, פועלים מדי יום. בגיליון זה ביקשנו להאיר את המתח המורכב הזה מזוויות שונות, תוך יצירת חיבור בין המחקר, השדה והסיפור האנושי.
הבדידות אינה רק היעדר קשרים; לעיתים היא קול פנימי של ריקנות. הבדידות לסוגיה מהדהדת מתוך מאמרן של דורין שפרלינג, הילה דהן ומיכל דרור – "תוכנית הגנה לזקנים עריריים ובודדים". המאמר מציג את תוכנית "בית בטוח", המיועדת לזקנים החווים בדידות – אובייקטיבית וסובייקטיבית כאחת, ובמאמצים המיוחדים להחזיר להם את תחושת הביטחון והחיבור לקהילה. מאמרו של תומר ששון, על "המצוקה הנסתרת של מעמד הביניים", מדגים כיצד משפחות מנסות להתמודד עם תחושת ההדרה אל מול מציאות כלכלית חדשה ומורכבת, ולהיאחז בתחושת השייכות למעמדן הקודם.
השייכות היא לא תמיד החיבור לקהילה או משפחה; לעיתים היא מבטאת את הצורך ב"בית נפשי" ראשוני, המציע אהבה וקבלה. מאמרה של ד"ר טל זכרין – "מה קורה ברחם כשאימא בטראומה", מדגים כיצד טראומה אימהית משפיעה עוד כשהתינוק נמצא ברחם, ומוביל אותנו לחשוב על מנגנוני החוסן והשייכות הראשוניים ביותר שלנו. תהליכי התיקון של מערכות היחסים בין אימהות לבנות, שנחקרו לאורך מעגלי החיים על ידי ד"ר פליקס קפלן וד"ר כרמל מעוז־דותן ומוצגים במאמר: "מי שמתפייסת עם אימא שלה בעודה בחיים, תתפייס גם עם עצמה", חושפים קונפליקטים שונים במערכת היחסים – אל מול הצורך באהבה ובפיוס, אשר מוביל לשייכות מחודשת. ואולי יש דרך לצמצם את הקונפליקטים, וזו עוברת, למשל, דרך תוכנית כמו "תוכנית ליווי לצעירות אימהות במצבי סיכון" שמנחה הדס המרשלק, ואשר מתמקדת בבניית קשרי אמון ובפיתוח מענים מותאמים אישית לצרכים המורכבים. מאמרה של המרשלק מדגיש כיצד קשר אישי, יציב ומיטיב יכול לשמש גשר – מבדידות קיומית אל תחושת שייכות ויכולת לצמוח.
אחד המאמרים המטלטלים בגיליון זה הוא "חַיָּה עַל זְמַן שְׁאוֹל: היבטים נפשיים שנגרמו בשבי בסיני והטיפול בם" – חוויות שבי בסיני של נשים ואימהות. הגר ואן אק מתארת את חוויות השבי תוך חשיפת המחיר הנפשי הכבד של ניתוק קיצוני מאנושיות ומהחברה, כמו גם את תהליך השיקום והחיבור מחדש, צעד אחר צעד. אין דרך להפריז בחשיבותו של טיפול מקצועי וחומל, המסייע להן לשוב ולהשתלב במרחב החברתי והנפשי. היום, לאור שיבתן של חלק מהחטופות והציפיה לשובם של החטופים והחטופות הנוספים, המאמר מקבל משנה תוקף. פצעי השבי אינם נעלמים עם השחרור; נדרשים זמן, רגישות וקהילה שתשיב את תחושת השייכות, הביטחון והחיים.
מול חוויות של שבר וניכור, מאמרו של אלכסנדר מושקוביץ – "רציתי להתאבד – עד שהלכתי לרב", בוחן את ההתמודדות הייחודית במגזר החרדי עם מחשבות אובדניות. המחקר חושף את הקונפליקט בין איסורים דתיים, סטיגמות חברתיות וחוויות של בדידות עמוקה, אל מול כוחות האמונה והמשמעות המסייעים להתמודד עם המשבר. הוא גם מהדהד את חשיבות הפנייה לעזרה ומתן מענים מותאמים תרבותית.
שתי סקירות ספרים עימנו בגיליון: הספר "למצוא מקום לנפש", בעריכת ד"ר רוני אלפנדרי, מציג את החשיבות של עומק פסיכודינמי בעבודתנו, וגם מדגיש את חשיבותה של רגישות תרבותית בעת שאנו מתבוננים בנפש האדם ובמרחב החברתי שהוא חי בו. סקרה את הספר איה אלמוג־זקן.
את ספרה של שירה אופיר, "ועכשיו את האמת", סוקרת אהובה אוברשטיין. הספר עוסק בהתמודדות הקשה והמורכבת של אישה המגלה כי בן זוגה מכור להימורים, ואת ההשלכות ההרסניות של ההתמכרות על חייה ועל חיי תינוקם. מסע השיקום של הגיבורה מציג מאבק כואב, שבסופו יציאה ממרחב של בגידה וכאב אל שייכות חדשה – לעצמה, לבנה ולחיים של אמת.
בין ובתוך מאמרי הגיליון שזורים שוב ושוב הכוחות האנושיים של חיבור ושיקום. העבודה הסוציאלית, כפי שעולה מכל עמוד, היא האמנות של ראיית הבדידות, השמעת הקול של מי שנמצאים בשוליים ומציאת דרכים לייצר שייכות חדשה ובטוחה.
אני מזמינה אתכם לקרוא, להתרגש ולשאוב השראה מהעשייה המגוונת המוצגת כאן, בתקווה שיחד נמשיך להאיר את המרחבים החשוכים ולהציע יד מושטת של חיבור ותמיכה.
בהזדמנות זו נזכיר את מושב מידעו"ס בכנס "כעוף החול – מטראומה לצמיחה". המושב עסק בתוכנית המנטורינג שלנו, שגם היא, בדרכה, מאפשרת לצאת מבדידות – זו שבכתיבת מאמר ראשון – אל חוויה של שותפות וליווי.
בברכת קריאה מעשירה ומחברת,
ובציפייה לשובם של החטופים – מבדידות השבי לחיק המשפחה, הקהילה והבית,
ד"ר עדי פכטר־אלט