חוק דיור הציבורי (זכויות רכישה), הידוע גם כחוק רן כהן, שהפילה השבוע הקואליציה – הוא חוק בעייתי. כוונת יוזמיו, ובראשם חבר הכנסת לשעבר רן כהן, הייתה טובה וצודקת: לאפשר לדיירי הדיור הציבורי הוותיקים וליורשיהם את הביטחון שמעניקה בעלות פרטית על קורת גג. אבל לצד הצדק הזה, הוא נתן לגיטימציה, גם אם מוסרית, למצב שבו מדינה מוכרת את נכסיה הציבוריים ומדלדלת את המפעל שהיא עצמה הקימה.

נהוג להשוות בין החוק של כהן לבין הפרטת הדיור הציבורי באנגליה הניאו-ליברלית של מרגרט תאצ'ר. גם אם יש ביניהם קווי דמיון מובהקים, עיניו הסוציאליסטיות של כהן ראו משהו אחר: עוול ישראלי ספציפי בנקודת זמן ספציפית. רוב דיירי הדיור הציבורי בישראל הם עולים תושבי פריפריה שהמדינה יישבה במרחבים עניים עם היצע מוגבל של תעסוקה, תשתיות והזדמנויות חינוכיות. מבחינת כהן, האפשרות לרכוש את הדירה בהנחה הייתה הצעד הראשון של אותן משפחות במה שמכונה מוביליות חברתית.

כהן ראה דבר נוסף בסוף שנות ה-90 כשהביא את החוק לשולחן הכנסת: חלקגדול ממלאי הדיור הציבורי שנבנה בחופזה כדי לשכן את גלי העלייה נכנס לעשור השישי לחייו. מצבו היה רע. לצד המלכודת הסוציו-אקונומית נוצרה גם מלכודת תשתיתית.  הדירות היו קטנות ומוזנחות, לא היו בבעלות הדיירים, ולכן גם לא שופצו.

"לאורך השנים הייתי נוסע בכל רחבי המדינה ורואה את העליבות שבה חיים אנשים בדיור הציבורי", סיפר כהן ל'דבר' ב-2023. "החברות המשכנות היו צריכות לטפל, אבל לא טיפלו. רק כשתמר גוז'נסקי מחד"ש חוקקה את החוק שלה, שהסדיר את חובות החברות לדיירים, המצב השתנה".

לפי משרד השיכון, יש ב-2026 ברשות המדינה 47 אלף דירות דיור ציבורי, כ-5% מהן במצב חמור. לפני 30 שנה מספר הדירות ברשות המדינה היה כפול, וכהן, שראה אלפים מהן מאילת עד קריית שמונה, העריך שכל דירה חמישית לא הייתה ראויה למגורים.

העוני, ההזנחה והחשש שמכירת הדירות עם פטירת הדיירים תהפוך למכירת חיסול לשוק הפרטי דחפו את כהן למסקנה ברורה: אם כבר מוכרים, לפחות לדיירים. ומכיוון שלדיירים לא היה הכסף, המדינה צריכה לבוא לקראתם ולמכור להם את הדירות בהנחה, לפי משך הזמן שבו התגוררו בהן. כהן קיווה שחובת המדינה להשתמש בכספים שיתקבלו מהמכירות לרכישת דירות חדשות תוכל למנוע את קריסת המפעל.

ממרחק של 25 שנה צריך להגיד את הדברים כפי שהם: במבחן המוביליות, כהן אפשר לעשרות אלפי משפחות מה שיכלו רק לחלום עליו – בית משלהן. אך מבחינת המפעל, זה היה עוד שלב משמעותי בחיסולו. הנתונים מלמדים שבתקופה שבה החוק פעל בין 2013 לסוף 2024 פחת מלאי הדיור הציבורי בכ-1,500 אלף דירות בשנה בממוצע. אלו מספרים חמורים, אך לעומת תקופת מבצעי המכירות בין 1998 ל-2013, שגרעו כ-2,900 דירות בשנה, אפשר לראות שהחוק אומנם לא עצר, אך לכל הפחות עיכב את הדילול. אבל בהינתן שבעשור האחרון המדינה הייתה צריכה למכור לפחות ארבע דירות כדי להצליח לרכוש אחת חדשה; גם אם לא רצה בכך – בסופו של דבר היה לו חלק לא מבוטל בדרדור המפעל.

אבל יהיה זה עוול להציג את החוק כגורם המרכזי למצבו העגום של הדיור הציבורי, כפי שטוענים במשרדי האוצר והשיכון שהתנגדו לו מהרגע הראשון. שני המשרדים, וכמעט כל השרים שעמדו בראשם, פעלו לאורך השנים לשמר את הדיור הציבורי על אש קטנה: קצב רכישה של עשרות עד מאות בודדות של דירות בשנה, לצד אי-ביצוע של תקציבים שכבר אושרו.

כך למשל ב-2022 אישר שר השיכון דאז זאב אלקין תקציב של כ-2.5 מיליארד שקלים לרכישת 1,700 דירות בתוך שלוש שנים. נכון לעכשיו נרכשו רק כ-1,000 דירות, ורובן כלל לא מכספי התקציב שאישר אלקין, אלא מכספי קרן הדיור הציבורי, שאליה מועברות ההכנסות ממכירת הדירות לזכאים בהנחה.

האוצר סירב להעביר למשרד השיכון את הכסף שהיה מחויב להעביר, בטענה שעד שקרן הדיור הציבורי לא תתרוקן, אין סיבה לבזבז כספי מדינה נוספים לטובת הדיור הציבורי. לאחר שהתרוקנה, הועברו רק 200 מיליון שקלים, כ-10% מהסכום שהובטח לרכישת דירות חדשות. בשבוע שעבר, עם הפלת החוק, הכריזו שר השיכון חיים כץ ויו"ר ועדת הפנים יצחק קרויזר על העברת 450 מיליון שקלים לשיפוץ דירות. אלא שזה אינו הישג חדש. הכספים האלה היו צריכים לעבור לדיור הציבורי כבר לפני שנתיים, ונבלמו בידי האוצר.

זו אינה חריגה, אלא דפוס. אפשר לצרף לכך את חברת השיכון עמידר שמזניחה את הדירות, בין היתר בגלל תקצוב חסר מצד האוצר, ואת התנהלות רשות מקרקעי ישראל, שבכל התקופה שהיו אמורות להירכש הדירות של אלקין הכניסה לקופת המדינה יותר מ-55 מיליארד שקלים ממכירת קרקעות ולא הקצתה אגורה או דונם לטובת הדיור הציבורי. בעולם מקביל, האמונים על המפעל היו צריכים לעשות הכול כדי ללחוץ על שר השיכון לקדם מהפכה ברמ"י, הגוף הציבורי היחיד במערב שמחזיק כמות כזו של קרקע. אבל במקום להקים צוות בין-משרדי שהמדינה התחייבה להקים לפני שנים שיפעל בעניין, היא ממשיכה ברכישות נקודתיות זוחלות של דירות בשוק החופשי שמחירן עולה, בין היתר, בגלל המדיניות של רמ"י למקסום רווחים מהקרקע.

"אילו ראה מעמד הביניים איך נראה דיור ציבורי במקומות שמשקיעים בו, זה לא היה נשאר רק מאבק של אלו שחסר להם", אמר ל'דבר' חוקר הדיור הציבורי ירון הופמן דישון על המיתוג המכובד שיש לדיור הציבורי במרכזי הערים במערב אירופה. "זה היה מעסיק את מעמד הביניים שצריך אותו גם. סטודנטים, הורים צעירים, עובדים בשכר לא גבוה. המוני אנשים שהדיור הציבורי הוא פתרון טוב עבורם".

הסיבה שמעמד הביניים אינו רואה את זה היא כי הדיור הציבורי יושב באגף הלא רצוי של משרד שכל כולו הוא ניהול שוק הנדל"ן הישראלי, שוק שליותר ויותר ישראלים אין גישה אליו יותר.  במקום שיהיה חוד החנית במאבק ביוקר המחיה, המדינה מעבירה חלק עצום מתקציבה לסיוע בשכר דירה, כלומר לבעלי דירות פרטיות, וקובעת קריטריונים קיצוניים לזכאות שמשאירים אותו מקום מפלטם של העניים ביותר. מצב הזה מקפיא אותו על שמריו, מונע מציבורים חדשים להיכנס בשעריו ומאמלל את אלו שכבר בתוכו.

הדיור הציבורי יכול וצריך להיות מענה לרבים, אבל כדי שזה יקרה הוא צריך חזון חדש והנהגה חדשה שתרצה ותדע איך ליישם אותו. המשך המכירות, בהנחה או לא, הוא ויתור על נכסים ציבוריים, ולכן צריך להיפסק. אם המדינה חפצה בחידושו האמיתי של המפעל, שתגיד מפורשות לדיירים שהבטיחה להם שיוכלו לרכוש את דירותיהם, תפסיק למרוח אותם בחוקים ללא תכלית, או תאפשר את המכירה לחלקם בקריטריונים ברורים.

אך אם לא רוצה, שתעמוד במה שכבר הבטיחה: תחוקק את החוק, תיפטר מהדירות, ואולי מתישהו בעתיד, כשיימצאו האנשים הנכונים לכך – תתחיל הכול מחדש.