הגרף שנציג בפניכם מיד הוא אחד הייצוגים הבולטים לנעשה במשק הישראלי בעשור האחרון. הנתונים המופיעים בגרף אינם חדשים. עד כה הם הוצגו בנפרד. החיבור שלהם לתמונה אחת ממחיש מה קרה לנו ויותר מכך את התפיסה הרעיונית שייצרה את המציאות שבה אנחנו חיים.

כדי להקטין את החוב שנמסור לילדים שלנו החליט נתניהו ויחד אתו כל אלו שסייעו לו בהוצאת התכנית הזו לפועל, להעניק לילדים שלנו חוב אחר. חוב פרטי

לפני שנציג את הגרף, נחזור עשור וחצי אחורה. במרץ 2003 הציג שר האוצר דאז בנימין נתניהו את חזונו הכלכלי למדינת ישראל במה שזכור כנאום האיש השמן והאיש הרזה. נתניהו חילק את כלכלת ישראל למשק הציבורי, זה שבאחריות המדינה, אותו הוא מדמה לאדם השוקל 55 קילו ואת המשק הפרטי, זה שלתפיסתו מייצר את הצמיחה במשק, אותו הציג כאדם השוקל 45 קילו. האדם הרזה, היצרני לשיטת נתניהו סוחב את האדם השמן, הטפילי. נתניהו בעזרת המטאפורה הזו הציג לאזרחי ישראל את הצעד "ההכרחי" – הקטנת המגזר הציבורי והגדלת המגזר הפרטי.

בנאום מכונן זה סימן נתניהו את הכיוון. מאז הוא פעל בכל דרך אפשרית כדי לממש חזון זה, בין השאר בקיצוץ בשירותים החברתיים, קיצוצי הקצבאות, יבוש תקציבי של מערכות החינוך והבריאות, הפרטות וצעדי "התייעלות". המנגנון המרכזי להגשמת המטרה היה ועודנו הכללים הפיסקליים שייצר נתניהו במטרה לדאוג שלא משנה מה קורה במשק, הקו הנטוי של הקטנת תקציב הממשלה ביחס לתוצר יימשך.

המדיניות הזו ייצרה רבים מתחלואי הכלכלה שאנחנו רואים היום. ממדי העוני האדירים, קצבאות הנכים המחפירות, בתי חולים קורסים, מערכת חינוך מפגרת, עובדי הקבלן במגזר הממשלתי, ברשויות המקומיות, במערכת החינוך וכתוצאה מכך במגזר הפרטי. כמעט כל שירות שניתן לאזרחי ישראל על ידי המדינה הידרדר אל מתחת לקו האדום. תופעת לוואי נוספת של המדיניות הזו היא הקטנת היחס בין החוב הלאומי של ישראל ובין התוצר המיוצר בה בצורה דרסטית. כשרוצים להקטין את העסק, הצורך במימון יורד והחוב מתכווץ.

יחס החוב תוצר של ישראל ירד בין 2006 ל-2017 מרמה של 81% לרמה של 62.5%. ספק אם ניתן למצוא מדינה נוספת שביצעה הקטנה קיצונית כל כך של החוב שלה. לכאורה, דבר נפלא, מי לא רוצה פחות חוב? הרי החוב של היום הוא על חשבון הילדים של המחר. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, לא?

ובכן, כאן נכנס למשוואה הזו החלק השני של הגרף. כדי להקטין את החוב שנמסור לילדים שלנו החליט נתניהו ויחד אתו כל אלו שסייעו לו בהוצאת התכנית הזו לפועל, להעניק לילדים שלנו חוב אחר. חוב פרטי. אזרחי ישראל, כמו הצפרדע המוכנסת למים פושרים ומתבשלת לאיטה, לא שמו לב שהמדינה משקיעה בהם פחות ופחות. הם שאפו להעניק לילדיהם את אותה רמת החיים, ומבלי משים החלו לשלם בעצמם על אותם שירותים שבעבר קיבלו מהמדינה. כמובן שכל אחד שילם בהתאם ליכולתו. מי שידו משגת שילם יותר וקיבל יותר, מי שלא, שילם פחות וגם קיבל הרבה פחות. כך התנפחו להן ההוצאה הפרטית על חינוך (עליה של 50% בשבע השנים האחרונות), וההוצאה הפרטית על בריאות (זינוק של יותר מ-60% בשני העשורים האחרונים). כך התפתחו גם הפערים בין העשירים לעניים. כדי לעמוד בהוצאות האלו לוקחים הישראלים הלוואות, חוב פרטי. למעלה מ-500 מיליארד שקלים חייבים הישראלים לבנקים, נכון לסוף שנת 2016. 

שינויים בחוב משקי הבית ובחוב הציבורי כאחוז מהתמ״ג. החוב הציבורי ירד מרמה של 81% המהתמ"ג בשנת 2006 לרמה של כ-60% בסוף 2016. באותה עת צמח חוב משקי הבית מרמה של כ-29% מהתמ"ג לרמה של למעלה מ-40% מהתמ"ג ב-2016. (גרפיקה: אידאה).

מדוע נרדמו הישראלים? חלק מהתשובה לכך ניתן למצוא בכוכב העולה של אותה התקופה בעיתונות הכלכלית. יום למחרת נאומו של נתניהו מפרסם דה מארקר טור פרשנות מאת גיא רולניק בו משבח הכותב את תכניתו של נתניהו, "הדימוי בו השתמש אתמול נתניהו שוב ושוב – האדם הרזה ששוקל 45 ק"ג הנושא על גבו אדם שמן במשקל 55 ק"ג, כשהאחרון כל הזמן משמין והראשון כל הזמן מתכווץ – מוכיח כי ביבי הפנים היטב את הבעיה האמתית של המשק, זו שרוב שרי האוצר לפניו סירבו להבינה". רולניק, יהפוך בעשור הזה לאחד ממקדמי תכנית האנורקסיה התקציבית של נתניהו. שמונה שנים לוקח לציבור הישראלי להבין שמשהו לא בסדר ולצאת לרחוב. אז דה מארקר חיבק את המוחים חיבוק דוב ודאג כי אנרגיית הצדק החברתי שהעם דורש לא תופנה לשינוי עומק של השיטה הכלכלית.

במקביל לתהליך המדובר, מתרחשת מתחת לפני השטח מהפכה נוספת. המהפכה הפנסיונית שמבצע נתניהו מעבירה את קרנות הפנסיה לשוק החופשי ודוחפת לשוק ההון סכומי כסף אדירים. המדינה שפועלת לצמצום החוב שלה עצמה, מנפיקה פחות ופחות אגרות חוב ובעיקר מצמצמת את הנפקת אגרות החוב המיועדות. אלו המכוונות לתת מענה השקעה בטוח ויציב לחסכונות הפנסיוניים של הציבור. עד היום הצטברו בקרנות הפנסיה מעל ל-1.3 ביליון שקלים (1,300 מיליארד שקלים). סכום הגדול מהתוצר הלאומי של ישראל שרק ילך ויתפח בשנים הקרובות. הכסף הזה מחפש מקום לנוח בו ולצבור ריבית. בסביבה של משבר עולמי, ריביות נמוכות ומלחמת מטבעות, הצפת הכסף הזו מתורגמת בסופו של דבר לאשראי זול שנדחף באופן אגרסיבי לציבור. הודעות טקסט, מיילים פרסומות ברדיו ובאנרים קופצים מציעים הלוואה לכל מטרה. נותנים לך, לא תיקח?

כך נוצרו ממדי העוני האדירים, קצבאות הנכים המחפירות, בתי חולים קורסים, מערכת חינוך מפגרת, עובדי הקבלן. כמעט כל שירות שניתן לאזרחי ישראל על ידי המדינה הידרדר אל מתחת לקו האדום

הציבור הישראלי שנאנק תחת ההוצאות ההולכות וגדלות ככל שהמדינה מפסיקה לתפקד ומפקירה את המשק לכוחות השוק מתחיל לקחת הלוואות. לכיסוי המינוס, לרכישת רכב, להוצאה רפואית לא צפויה. לכל מטרה. ככל שהממשלה לא מתפקדת וכוחות השוק לוקחים שליטה על העניינים, באין אפיקי השקעה אחרים, שוק הדיור מתחיל להיות המקום הטוב ביותר להשקיע בו. מחירי הדיור עולים בקצב רצחני ומכפילים את עצמם בתוך עשור.

בזמן שיחס החוב-תוצר של הממשלה צונח יחס החוב תוצר של הציבור מזנק מ-29% ב-2006 ל-40% ב-2016. אגב, האיש "השמן" שוקל היום 39 קילו ו"הרזה" 61. האם מצבנו טוב יותר? אנחנו משלמים יותר על שירותים שקיבלנו קודם מהמדינה, הפערים החברתיים מתרחבים ואנחנו חייבים יותר כסף לבנקים. מעל רבים מאיתנו מרחפת הסכנה – מה יקרה אם חלילה נקלע למשבר שיחייב הוצאה חד-פעמית גבוהה? האם נוכל להתאושש ממנו או שמא נתגלגל למעגל של חוסר יכולת להחזיר חובותינו וכל הנלווה לכך?

אבל מצב חשבון הבנק של המדינה, כנראה, מרגיע אותנו. החוב הלאומי שנשאיר לילדנו יהיה, נכון להיום, נמוך. ספק אם זה יעניין אותם, כשהם צפויים להיות משועבדים לבנקים בחובות שרשומים על שמם. רמת החינוך שהם קיבלו ויקבלו תהיה נמוכה ממקביליהם במדינות המפותחות. המערכות החברתיות שהם יקבלו יהיו רזות ומורעבות. את הגרעון הזה, שלא נמדד בכסף, אלא באיכות חיים, איכות הבריאות ורמת החינוך והתשתיות, יהיה הרבה יותר קשה לסגור.