"נירוונה – 'כיבוי שלהבת הנר', והכוונה היא לכיבוי ההשתוקקות, להשתקה מלאה של העצמי המעוניין להשיג דברים מן העולם הסובב אותו למען עצמו" (ויקיפדיה)

פסיקת בג"ץ מאתמול, המבקרת בחריפות את אישור התקציב הדו-שנתי בכנסת בפעם החמישית ברצף, מעלה את הרושם שכנסת ישראל צועדת לעבר נירוונה, תוך ויתור על כל שאיפה או אפשרות לקבל החלטות משמעותיות למען הציבור שבחר אותם. אך התקציב הדו-שנתי איננו עומד בפני עצמו: הוא חלק ממגמה עולמית להפיכת הדמוקרטיה מכלי שבו האזרחים משתתפים בהחלטות הציבוריות, למסגרת ריקה מתוכן, שקיימת בעיקר על הנייר. בפועל, גופים כלכליים פרטיים הם אלו שקובעים את גבולות הגזרה ההולכים וקטנים, שבתוכם לפוליטיקאים עדיין "מותר לשחק". פסק הדין של בג"ץ אתמול זיהה חלק מהמגמות הללו והתייחס אליהן, אבל התעלם מאחרות.

כמובן שישנם חברי כנסת רבים שלא רצו בכך, כולל יו"ר ועדת הכספים משה גפני (יהדות התורה) ובייחוד שר האוצר משה כחלון (כולנו), שלכאורה ניהל מאבק נגד שיטה זו, ולשיטתו "נאלץ להיכנע". נדגיש, כי התירוץ בו השתמש השר כחלון – ההסכמים הקואליציוניים – מתייחס להסכמים שנחתמו מרצון, מתוך הליך של משא ומתן, שבו ראשי המפלגות מכניסים סעיפים לגבי עקרונות היקרים להם, או לפחות, את הזכות לחופש הצבעה בנושאים בהם אינם מוכנים לפשרה. בתהליך הזה, כבודה וכוחה של הכנסת חמקו באורח מסתורי מרשימת העקרונות שעליהם יש להגן.

דמוקרטיה בדיאטה

השופטים זיהו באופן מדויק את נקודת המפנה בה החלה הכנסת להיחלש באופן דרמטי, במהלך של העברת הכח הפוליטי לידי הממשלה – 'עסקת החבילה' בזמן המשבר הכלכלי בשנת 1985. כך נכתב בפסק הדין: "נדמה כי החל משנת 1985 נחלש כוחה של הכנסת… אף שהתכנית הצליחה בהפחתת הגירעון הכלכלי ובעצירת האינפלציה, ועל כך יש לברך כמובן, הנה במבט רטרוספקטיבי דומה כי היתה לה גם תרומה, מזווית לא צפויה, להגדלת "הגירעון הדמוקרטי"; כך, שכן כחלק מאותה תכנית הועבר לראשונה חוק ההסדרים לשעת חירום במשק המדינה, אשר כלל בתוכו חוקים ותקנות הנלווים לתקציב עצמו, ואשר נועדו מעיקרם לאפשר את ביצועה של התכנית; כפי שמציינים בן בסט ודהן, "שעת החירום חלפה מאז, אך חוק ההסדרים היה לנוהג מקובל בתהליך התקצוב הישראלי".

ישיבת ממשלה מיוחדת בנושאים כלכליים, במשרד ראש הממשלה בירושלים. משמאל לימין, ראש הממשלה שמעון פרס, השרים גד יעקובי ומשה שחל, היועץ נויבך, ח"כ עוזי ברעם, פרופ' ברונו, וראשי ההסתדרות חיים הברפלד וישראל קיסר. 30.06.1985 (צילום: הרמן חנניה/ לע"מ).

הדברים דומים להפליא לתיאוריה של ההוגה והאקטיביסטית היהודיה הקנדית נעמי קליין, בספרה "דוקטרינת ההלם". העיקרון היסודי שלה הוא הסבר פשוט – תחת הלם של משבר פתאומי גדול, כולנו נסכים לוותר על אינטרסים חיוניים, שלא היינו מסכימים לוותר עליהם בתנאי שגרה. היישומים בפוליטיקה של הרעיון הם אינסופיים. כך למשל, ההפיכה הפאשיסטית בצ'ילה של אוגוסטו פינושה נוצלה להנהגת כלכלת שוק פרועה במדינה, לפי עצות מפי מילטון פרידמן מאוניברסיטת שיקגו ותלמידיו. פרידמן נחשב לחסיד אדוק של כלכלת שוק, מתנגד נחרץ של מעורבות ממשלתית במשק, אך במציאות הוא תמך בהנהגת כלכלת שוק בצ'ילה באמצעות מעורבות גסה ואגרסיבית של ממשל פאשיסטי.

ההלם מצליח לשתק את החברה גם במדינות שאינן פשיסטיות. לאחר מתקפת הטרור שיזם בן-לאדן על בנייני התאומים בניו יורק ב-2001, וכן על הפנטגון ואתרים נוספים, הונהג בארה"ב "חוק הפטריוט", שביטל חירויות דמקורטיות ואפשר לממשל לאסוף הררי מידע על אזרחיו באופן נסתר. את הנזקים של מדיניות זו לאזרחי ארה"ב ולעולם כולו חשף עובד הסוכנות לביטחון לאומי דאז אדוארד סנודן. סנודן חי כיום ברוסיה בחסות הממשלה, כדי שלא לעמוד לדין בארה"ב על המידע המטריד שהדליף, לפיו סוכנויות הביטחון בארה"ב פיתחו תכניות מעקב, וירוסי מחשב ואף השתילו תוכנה זדונית בקרב מלאים גדולים של ציוד תקשורת, כדי לאפשר להן יכולת מעקב מקסימלית אחרי רוב האנושות. אמנם יש הטוענים כי הצורך להתגונן מפני הטרור מצדיק שימוש בשיטות אלו ומשמש מטרה חברתית ראויה, ולכן מצדיק את חיזוק הדרג הפוליטי מול האזרחים. אבל בכנסת ישראל, מדובר במצב חמור אף יותר.

האזיקים הרבים שעל ידי הכנסת

"נושא התקציב ואישורו אינו עניין טכני, בחינת מה לי כך מה לי אחרת, אלא עניין מהותי במובהק היורד במידה רבה לשורשה של הדמוקרטיה; ככל שניטלות מן הכנסת שיני הפיקוח התקציבי התכוף – ושנתיים הן זמן רב מאוד בעולם דהאידנא – ניטלות מחלפותיה" (פסק הדין של בג"ץ בנושא התקציב הדו-שנתי)

מלבד חוק ההסדרים, ומלבד התקציב הדו-שנתי, לכנסת ישראל יש אזיקים רבים אחרים. החקיקה הפרטית מוגבלת כך שחוק שעלותו מעל 5 מליון ש"ח לתקציב המדינה אינו יכול להתקבל ללא ציון המקור התקציבי ממנו יש לקצץ כדי לממן את החוק. תקציב המדינה עצמו, איננו יכול לגדול מעבר לסף נמוך, גם כאשר יש בכך הגיון כלכלי, וגם אם הכנסת תומכת בכך, בשל חוק שנקרא 'כלל ההוצאה'. אמנם, הממשלה עצמה הפרה את החוק הזה פעמים רבות כשזה היה לה נוח, אבל במידה נמוכה יחסית, ולכן רוח החוק כן מתגשמת. התוצאה היא ריסון תקציבי, שגורם לממשלה לשרוף כסף סתם, במקום להשקיע באזרחים, וכל זאת תוך הונאת הציבור.

הדרמה הסודית של גביית המיסים

בשנים האחרונות מתגלים שוב ושוב 'עודפי גביה' של מיסים. לא מדובר בגביית יתר, אלא בתחזיות שמרניות ונמוכות מלכתחילה של משרד האוצר. בפועל נגבים יותר מסים מהתחזית. הצפי הנמוך הקטין את תקציב המדינה בכ-2 מיליארד ש"ח בשנה בממוצע לאורך העשור האחרון. בשנים האחרונות התופעה מתגברת – לא מדובר רק באירועי מס בלתי צפויים כמו רכש מוגבר של כלי רכב ב-2016 או עסקת מובילאי ב-2017, אלא גם בהחלטה חריגה וחיובית של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד לחזק את רשות המסים.

כך, באמצעות תוספת של מאות תקנים, מצליחה כיום הרשות להילחם בהעלמות מס בצורה טובה יותר מבעבר. זה כולל הצלבות מידע עם רשויות אחרות, טיפול ב"חברות ארנק" ומהלכים נוספים שגורמים להגדלת הגביה בערך ב-6% בכל שנה, הרבה מעל לצמיחה במשק. על פניו, יותר כסף מאפשר למדינה להשקיע יותר באזרחים, אבל באגף התקציבים באוצר ממהרים להפחית מיסים ואפילו להחביא את הכסף בכמה שיותר מקומות, כדי למנוע את הגישה של הפוליטיקאים אליו, ובכך למנוע אותו מהציבור.

כסף קטן, כסף גדול

כדי לקבל פרופורציה לחנק התקציבי הנהוג בישראל, נציין שהורדות מס ההכנסה בישראל הפכו אותו לנמוכים בעולם המפותח. חברות גדולות כמו אינטל וטבע זוכות להטבות במס חברות במיליארדי שקלים מדי שנה. משתתפי מחאת 'שוד הגז' טוענים כי הקלות המיסוי על הרווחים ממאגרי הגז יביאו להפסד עקיף לציבור של מיליארדי שקלים בשנה (מאות מליונים בשנה בלבד, לפי מבקר המדינה). למרות כל אלו, הכסף הגדול לא נמצא שם, אלא במקום אחר. השוואה בין השקעות ממשלת ישראל לממוצע המדינות המפותחות מראה שתת-ההוצאה הממשלתית בישראל הוא כ-120-140 מיליארד שקלים בכל שנה. על הנייר, בניהול תקציב ממוצע, לא תקציב סקנדינבי חלילה – אפשר להוסיף על צה"ל עוד שני צבאות, או לממן את תקציב החינוך של עוד שתי מדינות ישראל. אך איך קרה שמהדורות החדשות בישראל לעולם לא נפתחות בגילוי מרעיש זה?

האזיקים של התודעה הציבורית

אחד ההסברים המעניינים לאדישות הציבור לאפשרות השינוי החברתי מופיע בסרטו של אדם קרטיס, "היפרנורמליזציה". קרטיס מתאר תהליכים מקבילים, בהם פוליטיקאים חדלו לנסות לתקן את החברה, ומגדירים את תפקידם כשימור הסטטוס קוו, ובמקביל גם הציבור מפסיק להאמין שניתן לתקן משהו, ומעדיף לסגת אל תוך בועה של "החיים האישיים", ולא להשתתף באופן פעיל בפוליטיקה. בגישה החדשה שנוצרה, במקום לפתור בעיות חברתיות יש לנהל ולווסת אותן. אלא שהוויסות הזה, המתרחש ברוב מדינות העולם, מתנהל תוך הגדלת הפערים החברתיים בין עשירים לעניים.

הפגנות כנגד השלטון במצרים בכיכר תחריר בקהיר, 2011 (צילום: Jonathan Rashad/ wikimedia)

התרמית הזו, וחוסר האונים בקרב שכבות רחבות בציבור, הולידו ב-2011 מחאות חברתיות מסוג חדש. בהנחה שהפוליטיקאים הם מסוכנים/מושחתים/מיותרים (או הכל ביחד) נולדו נסיונות לשנות את המציאות "מהיסוד", כלומר בגישה א-פוליטית. קרטיס מעריך שהמחאה שפרצה בכיכר תחריר במצרים ב-2011 כשלה כי הייתה מבוססת על מיאוס מהמצב הקיים, ולא על חלופה שניתן להסכים עליה. התוצאה הייתה עלייתם של האחים המוסלמים ב-2012 – קבוצה שהחזיקה רעיון פוליטי מגובש, הפוך ברוחו מזה של המוחים, ונהנתה מאחיזה חברתית בפריפריה של מצרים. כך קרה שמחוללי המחאה כנגד הדיקטטורה המצרית הם שהריעו להפיכה הצבאית ב-2013, שנטלה את השלטון מידי האחים המוסלמים. במקביל, גם מחאת "לכבוש את וול-סטריט" בארה"ב התבססה בעיקר על אנשים שמאסו בשיטה הקיימת, אך לא הצליחו לגבש חלופה לממסד הקיים – ולבסוף דעכו.

ביטוי נוסף ל"היפרנורמליזציה" נמצא בדעה המקובלת באגף התקציבים במשרד האוצר הישראלי, לפיה הפוליטיקאים הם יצורים לא נבונים ומסוכנים שצריך להרחיק מהם כל גישה לכסף ציבורי. לפי התפישה הזו, שהפכה לפופולרית גם בציבור עצמו, נציגי הציבור הנבחרים "אינם מסוגלים" לנהל את כספיו של הציבור, ועדיף להשאיר את המלאכה הזו למי ש"מבינים" בכך – הפקידים והכלכלנים. דימויים אלו משמשים להצדקת נטרול הציבור מהיכולת לקבל החלטות.

קפיטליזם חסר מעצורים

בעבר, כאשר לשיטה הקפיטליסטית היה אתגר רציני בדמות רוסיה הסובייטית. כדי להגן על כלכלת השוק, מנהיגי מדינות המערב הטילו עליה מעצורים משמעותיים בדמות הסדרי רווחה וחיזוק הדמוקרטיה. באופן אירוני, בשעה שאזרחי רוסיה וגרורותיה סבלו ממשטר פוליטי דכאני ובעל כלכלה מפגרת, אזרחי המערב נהנו מהגנה עקיפה בזכות אותו המשטר עצמו. הסדרי מדינות הרווחה במערב לא נוצרו דווקא מתוך הכרה עמוקה בערך החברתי שלהם, אלא גם מתוך פשרה מצד בעלי ההון והמנהיגים, שחששו כי הציבור הרחב עלול להעדיף את החלופה הקומוניסטית. כך נוצר הדגם של מדינת הרווחה הדמוקרטית – קפיטליזם מרוסן, שמגביל את זכות הקניין הפרטי, אך ביסודו מגן עליה. התמוטטות העולם הסובייטי, פוליטית ורעיונית כאחד, סללה את הדרך לפירוק המעצורים שריסנו את הקפיטליזם.

במצב דמוקרטי ממשי השלטון אינו יכול לרושש את אזרחיו, מכיוון שיש להם יכולת להעלות לשלטון פוליטיקאים שיגנו עליהם. שימוש בהלם ובמניפולציות תקשורתיות הם כלים אפקטיביים, אבל בטווח ארוך, כדי לחזק באופן ממושך את כוחם של העשירים על חשבון השאר צריך לרוקן את הדמוקרטיה מכוחה. הטקטיקות לכך הן שונות, אך התהליך הזה הולך ומתעצם. בארה"ב זה נעשה באמצעות חוקי אנטי-הצבעה – חוקים המקשים על עניים ובני מיעוטים להשתתף בבחירות. ביוון זה נעשה באמצעות כבילת הממשלה להחלטות גרמניות והפרטות ענק. בישראל זה נעשה באמצעות תקציב דו-שנתי כחלק מסט האזיקים שהכנסת שמה על ידיה.

ישראל בין מחאה לאדישות

הייאוש מהפוליטיקה בישראל מתבטא בשינוי תודעתי בציבור ובפוליטיקה כאחד. מתמיכה בניסיון לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים תוך ויכוח על הדרך הנכונה לכך, עברה ישראל לרעיון של ניהול הסכסוך מבלי לפתור אותו כלל. גם בתחום הכלכלי בחרה הממשלה לסגת מנסיון נסיונות לפתור בעיות בעצמה, ו"לפנות מקום" לשוק הפרטי, שאמור להתמודד טוב יותר עם אתגרים של "ניהול" – בשונה מסדר יום פוליטי של שינוי חברתי. כך למשל, בשנת 2003 שינתה הממשלה את תקנון קרנות הפנסיה, באופן שהסיט מהממשלה אל גופים פרטיים במשק זרם עצום של הון שהיה בידי הקרנות. מנהלי הקרנות, שלא היו מסוגלים להתמודד עם זרם הכספים האדיר, הלוו את חלקו למי שכונו בהמשך 'הטייקונים' – ביניהם יצחק תשובה, נוחי דנקנר, אליעזר פישמן ואחרים.

כך קרה שגם לממשלה חסרו כספים להשקעות ציבוריות, שנבלמו וגם חלק משמעותי מההון זרם לגורמים פרטיים שלא השתמשו בו להשקעות בפיתוח המשק, אלא למסעות השתלטות על נכסים קיימים בארץ ובחו"ל והימורים פיננסיים כושלים. כתוצאה מאותו מחסור (או שימוש בו כתירוץ) הובילה הממשלה הפרטות גוברות בבריאות ובחינוך, לצד שכר שנשחק ושוק עבודה פרוע. ביטויים מוחשיים יותר בחיי האזרחים למצב הזה נראו במחירים מנופחים של שוק הדיור, הסלולר, הדלק ואף הקוטג'.

המחאה החברתית בבאר שבע (צילום: שי רוזן).

המחאה החברתית בישראל ב2011 גם נוצרה ממיאוס מצטבר, אך בלטו בתוכה שני קטבים – קוטב של תביעה מהמדינה לחזור למדיניות רווחה שכוללת השקעה גדולה באזרחים, מול הקוטב שדרש דווקא חיזוק של מנגנון השוק, באמצעות התביעה לנהל אותו באופן הגון יותר. מנואל טרכטנברג, אז איש אקדמיה, מונה ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו לראשות הוועדה הציבורית שנועדה לבלום את המחאה. טרכטנברג נקט בעמדה אידיאולוגית ברורה – לא לחיזוק המדינה, וכן למנגנון השוק. בוועדה כיהנה גם נגידת בנק ישראל הנוכחית, ד"ר קרנית פלוג, שהחזיקה בעמדה דומה, שעיקרה להציב גבולות משחק לפוליטיקאים.

לשיטתם של טרכטנברג ופלוג, הציבור לא צריך לבחור בין מדינת רווחה לבין קפיטליזם פרוע, אלא לקבל את גודל התקציב כדבר נתון, שרק מומחים יכולים לקבוע את גודלו, ולא נבחרי ציבור. העובדה שטרכטנברג נבחר לכנסת באותה מפלגה יחד עם מנהיגי המחאה – איציק שמולי, סתיו שפיר ויוסי יונה, חושפת עד כמה השיח הכלכלי בישראל דומה יותר לתיאטרון בובות מאשר לוויכוח עקבי בין תפיסות עולם.

אף על פי כן, בשונה מארה"ב וממקומות אחרים, למחאה החברתית בישראל היו הישגים, גם אם מוגבלים. היא הגבירה את תנועת התאגדות העובדים במשק, והולידה את יישום חינוך חינם מגיל 3, שאילץ את משרד החינוך להסדיר גנים חדשים רבים כשירות ציבורי. בעוד שבעיית מחירי הדיור דווקא החריפה, נראה שמעמד הביניים בישראל הפנים את המסר שהכנסת היא זירה חלשה ומסורסת, והוא מעדיף להישען על מהלכי התאגדות, כמו גם על "שאיבת" החסכונות של הוריו.

איך כל זה יוכל להשתנות?

המסקנה הפשוטה ביותר מהמצב הזה היא שממש קשה לשנות אותו. חוסר האפקטיביות של הכנסת בפתרון בעיות חברתיות יכול לשמש בקלות גם כטיעון בעד המשך החלשתה. מנגד, חיזוק הדמוקרטיה בישראל לא יקרה מעצמו, גם אם השלטון יתחלף. למכלול האזיקים שהכנסת הטילה על עצמה עוד משנת 1985 יש אפקט מצטבר.

אם בכל זאת ירצו הישראלים למנוע מהכנסת להגיע לנירוונה, יש למקד את המאמצים לא רק בהישגים מיידים, חשובים ככל שיהיו, אלא בפירוק האזיקים שעל ידי הכנסת, והחלפתם בסמכויות של ממש. למען דמוקרטיה שאיננה רק על הנייר, חשוב לבטל את חוק ההסדרים, את כלל ההוצאה ואת התקציב הדו-שנתי שפשוט לא קיימים כמעט בשום מדינה דמוקרטית. כאשר זה יקרה, גם הפוליטיקה המפלגתית תוכל לחזור להיות זירה של מאבק ממשי בין תפיסות עולם, ולא זירת תיאטרון טרגית ומשעממת.