ממשלת ישראל תדון בישיבתה הבוקר (ראשון) בסגירת יחידות לייצור חשמל המופעלות עם פחם בתחנת הכח אורות רבין בחדרה. על פי התכנית שתוצע לאישור הממשלה, תחנות אלו ייסגרו במהלך שנת 2022, ולא לפני שלישראל תהיה אספקה בטוחה של גז טבעי משלושה מאגרי גז בלב ים – הלא הם "תמר" (שכבר מחובר ומספק גז למשק החשמל), "לוויתן" (שסביב אופן פיתוחו נסובה מחאה ציבורית) ומאגרי "כריש" ו"תנין" (שצפויים להיות מפותחים עד לשנת 2021 בקירוב).
במקביל לכך המחאה הציבורית נגד תכנית הפיתוח של מאגר לוויתן תופסת תאוצה. הפגנה של המתנגדים להקמת אסדת עיבוד הגז של אסדת "לוויתן" בסמוך לחוף התקיימה היום (שישי) בשעות הצהריים בכיכר הבימה בתל אביב והשתתפו בה אלפי משתתפים, כ-3,500 להערכת המארגנים. מובילי המחאה מנסים להוביל לכך שגם מאגר "לוויתן" יפותח באמצעות אסדת פיתוח (או ספינה ליתר דיוק) אשר תמוקם בלב ים ובכך יופחת למינימום הזיהום לתושבי ישראל. המוחים מציינים שזו בדיוק צורת הפיתוח שנבחרה עבור מאגר "כריש" ו"תנין".
יוני ספיר מארגון 'שומרי הבית' הזמין את הציבור הרחב להשתתף בהפגנה וציין כי בחודשים האחרונים קיימו הפעילים סדרת פעולות מחאה ובמקביל התקדמו במישור המשפטי. "אנחנו חדורי מטרה – לא נאפשר בשום אופן להרעיל את תושבי ישראל. נחריף את הפעולות והטון ונמשיך בפעולות המחאה ביתר שאת, עד שאסדת הגז תורחק לעומק הים והמאגר יפותח מעל בארות הקידוח כמקובל בעולם כולו, כדי להפחית ולהרחיק את הסכנות. אנו קוראים לכל תושבי ישראל לבוא ולתמוך במאבק הקיומי הזה, לטובת חייהם וחיי ילדיהם. בואו למחות על התכניות של בעלי ההון ולדרוש מהשר שטייניץ וראש ממשלת ישראל – אל תרעילו אותנו".
"הצעת המחליטים" אשר תידון ביום א' בישיבת הממשלה מפרטת מספר תנאים הכרחיים לפני סגירת 4 יחידות ייצור פחמיות בתחנת הכח "אורות רבין" בחדרה. לפי ההצעה, "הפסקת פעילותן השוטפת של יחידות 1-4 מותנית בחיבור שלושה מאגרי גז אשר כל אחד מהם מחובר למערכת ההולכה הארצית של הגז הטבעי בתשתית נפרדת".
תחנות הכח המדוברות הן המיושנות והמזהמות ביותר בישראל, והן פעילות למעלה מ35 שנה ומספקות עד 1440 מגהואט. התנאים לסגירתן עד ה1 ביוני 2022 הם "יתירות באספקת הגז", בדמות 3 מאגרים מחוברים לרשת ההולכה היבשתית, לצד הפעלה של תחנת כח חלופית הנקראת מחז"מ (מחזור משולב) המונעת בגז טבעי, בהספק של 600 מגהואט. חברת החשמל אמורה להקים באותו המתחם את המחז"מ כתחנה ראשונה מבין שתיים. על כך נכתב בהצעה "הממשלה רושמת לפניה את לוחות הזמנים המוערכים אשר הגישה חברת החשמל לתחילת הפעלת המחז"מ".
מה הקשר בין "לוויתן" לפחם?
שר האנרגיה יובל שטייניץ ובכירי משרדו חוזרים שוב ושוב על האמירה שאין לעכב בשום אופן את חיבור מאגר "לוויתן", כדי לא לפגוע בתכנית להשבית את היחידות הפחמיות. מבט בלוחות הזמנים חושף מציאות יותר מורכבת. אם הפיתוח הנוכחי יימשך ללא תקלות, הגז יתחיל לזרום בסוף שנת 2019, שנתיים וחצי לפני התאריך האחרון לסגירה. מאגר "כריש" לא יתחיל לספק גז לפני 2021, כאשר פיתוחו עוד לא התחיל. חברת החשמל מפרטת לוחות זמנים משלה: הגשת התוכנית על הקמת 2 מחז"מים באורות רבין עד 30.03.2019, תחילת הקמת המחז"מ הראשון , עד 1.1.2020, הפעלה של המחז"מ הראשון ב1.6.2022, הפסקת פעילותן של יחידות פחמיות 1-4 1.6.2022. כלומר, גם אם ביום בו מאגר "כריש" יחל לפעול ב2021, ו3 מאגרים יהיו מחוברים לרשת ההולכה הארצית, חברת החשמל לא מתכוונת להיות מוכנה לפני היום האחרון ממש, באמצע 2022.
יצויין, שקשה לראות כיצד חברת החשמל תצליח לעמוד בתאריך היעד ב-2022. מבקר המדינה העביר ביקורת חריפה על רשות החשמל, אשר מאשרת הקמת תחנות כח בהיקף גדול בהרבה מההיקף שקבע שר האנרגיה –כושר ייצור של 20% מעל שיא הצריכה – ובפועל כושר הייצור כבר עובר את ה30% ואמור לטפס גם גבוה יותר. הדבר גורם לבזבוז כספי ציבור בהיקף של מאות מליוני שקלים בשנה. תשובת רשות החשמל למבקר הייתה שכתוצאה מהפרטת תחום הייצור במשק החשמל אין ברירה אחרת.
לטענת הרשות, הקמת תחנות כח עלולה לקחת 10 שנים, ולא ניתן לחייב יזמים פרטיים להקים תחנות ולכן העלות של עודף גדול בכושר ייצור הוא המחיר שעדיף לשלם, זאת לעומת האפשרות שיהיה מחסור בכושר ייצור שיוביל להפסקות חשמל. למחז"מים החדשים יש יתרונות גדולים – יש להם קרקע שכבר הוקצאה לשימוש זה וחברת החשמל היא ממשלתית – כלומר היא מקבלת הוראה להקים תחנה ומבצעת אותה. אף על פי כן, מדובר בלוח זמנים צפוף מאוד, המחייב שינויים סטטוטוריים ומתן היתרי בניה – הליכים שחברת החשמל לא יכולה לבצע בעצמה. הצעת המחליטים, מטילה על שר האנרגיה ושר האוצר לקדם את כל אותם ההליכים, אך קשה לראות כיצד חברת החשמל תצליח להקים את התחנה בלוח זמנים כה מהיר.
תחנה על המקח
נסיונה של הממשלה לקדם רפורמה במשק החשמל ללא הסכמת העובדים והמאבקים שהובילו עובדי חברת החשמל כנגד ניסיון זה גבו מחיר כבד בלוח הזמנים של פיתוח משק החשמל. במאי 2017, שר האנרגיה שטייניץ הודיע כי לא יאשר לחברת החשמל להקים את התחנה (המחז"מ), אלא ליזמים פרטיים. זו הייתה הכרזה תמוהה, שכן היא גוררת בהכרח עוד עיכובים בהקצאת קרקע חדשה ובזבוז קרקע קיימת. הסעיף ברפורמה בחברת החשמל, שמתירה לחברה להקים עוד 2 תחנות כח אחרונות, תורם את חלקו להפחתת העלות של הרפורמה, כי הוא מאפשר לפרוש את הקטנת מצבת העובדים על פני יותר שנים, בעיקר עובדי הפיתוח, שלא יידרשו יותר לבנות תחנות כח, לאחר מכן. העובדים נקטו בעיצומים של הפסקת גבייה והפסקת תשלומים לספקים, וכך הצליחו לקיים שביתה שגרמה לנזק משמעותי, מבלי לגרום להפסקות חשמל. לו היו מתקבלות הסכמות בין העובדים למדינה על עתיד חברת החשמל לפני כן, כל הסיבוב הזה היה נמנע, וייתכן שהתחנה כבר הייתה נמצאת היום בתהליך הקמה. בעוד השר שטייניץ מדגיש כי הוא שואף לפתח משק אנרגיה ירוק בישראל, מפחית את השימוש בפחם מזהם ומציע לגמול את ישראל גם מדלקים בנזין וסולר עד 2030, הרפורמה בחברת החשמל עסקה בעיקר בהקטנת העוצמה של החברה הממשלתית, והוצאת עובדים לפרישה. כמעט ורק "על הדרך", הרפורמה עסקה בצרכים של משק החשמל. כך השאלה המקצועית– מי יקים את התחנות שיחליפו את היחידות הפחמיות ? – הפכה לשאלה פוליטית והזגזוג לגביה יצר לוח זמנים צפוף מאוד, אולי בלתי אפשרי.
ומה זה אומר על המאבק הציבורי?
למרות לוחות הזמנים הבעייתיים מבחינת הקמת המחז"מ החדש, אין זה אומר בהכרח שהחשיבות של חיבור "לוויתן" במתכונתו הנוכחית היא פיקטיבית. לפי ראיית הממשלה אלו שני תנאים שונים, כאשר הקושי לעמוד באחד לא מעיד על יכולת לפגר בלח הזמנים של התנאי השני. המאבק ל"הזזת אסדת לוויתן" מתמקד בהצגת סיכונים שפיתוח זה עלול לגרום בצורת זיהום אוויר, זיהום הים משפך של נוזלי גז (קונדנסט) בתקלה או במתכות כבדות בשגרה, וכן מזיהום החופים והיבשה, בעיקר קידוחי מים ומתקני התפלה. אלא שלא מדובר באמת ב"הזזה" – אלא בתכניות שונות בתכלית – אסדה מקובעת לקרקעית, לעומת אסדה צפה. שני הפרויקטים שונים זה מזה, ומחייב תכניות שונות לחלוטין. באופן עקרוני, אותם סיכונים שקיימים לכאורה במאגר "לוויתן" קיימים גם ממאגר "תמר", אשר גם הוא מזרים קונדנסט לבית הזיקוק באשדוד. ההבדלים הם רק בכמויות ההפקה, ובמרחק מהחוף – כ23 ק"מ ב"תמר" וכמעט 10 ק"מ באסדה המיועדת של "לוויתן". במשרד להגנת הסביבה טוענים שלמרות זיהום האוויר החמור מ"תמר", אין הוא משפיע על האוויר בחוף, וכי על אסדת "לוויתן" חל חוק התכנון והבניה, והיא תופעל תחת פיקוח קפדני. הם רואים בחששות מהאסדה טיעונים מופרכים או מוגזמים לעומת הסיכון הממשי. ארגוני הסביבה נחלקים בדיעותיהם, כאשר 'אדם טבע ודין', 'החברה להגנת הטבע' ו'רשות הטבע והגנים' תומכים בעמדה זו, בין השאר כי הפיתוח בלב ים אינו כפוף לחוקי התכנון והבניה. לאחרונה הארגונים "מגמה ירוקה" ו"צלול" הודיעו כי גם הם מתנגדים למיקום האסדה. ביחד עם ארגון 'שומרי הבית', שהוביל את המחאה עד כה, הם יערכו הפגנה משותפת היום ב15:00 בכיכר הבימה בת"א. בשבת תהיה בחיפה מסיבת מחאה ב"בית גלריה" ברחוב העצמאות תחת הסיסמא "אמא, הבטחת לנו חוף לשבת"
השיקול הבטחוני והמסחרי
רק לאחרונה, בעיתוי תמוה, שמושפע כנראה מהמחאה הציבורית, בחרו בצה"ל להודיע על ההעדפה הבטחונית לאסדה קרובה לחוף, בהודעה לאקונית מאוד. כתבת YNET, אילנה קוריאל, פרסמה ידיעה אודות מסמך מחיל הים, המתמצת את ההערכה הבטחונית הזו. לצד שיקול זה, חברת נובל אנרג'י, מפעילת הקידוח, פרסמה בדו"ח השנתי בשנת 2015 (בעמוד 27) הסבר מכיוון מסחרי – אי הודאות לגבי החוזים שייחתמו עם מאגר "לוויתן", יצרו העדפה לפיתוח מינמלי, קרוב לחוף, משום שניתן לבצע אותו בשלבים, לעומת הקמת אסדה צפה, אשר לא ניתן לפתח בשלבים ולהגדילה ככל שייחתמו יותר חוזי אספקה. כעת, כאשר הפיתוח יוצא לפועל, וחתומים חוזים עם הירדנים והמצרים, המחיר התיאורטי של שינוי תכנית פיתוח הוא לא קטן, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה גיאופוליטית. אם הפיתוח ייכשל מכל סיבה, ביטולי חוזים עשויים לטרפד את המימון הבנקאי לתכנית הפיתוח באופן כללי.
שורש התסבוכת הוא במדיניות הממשלתית
זהו בדיוק שורש מדיניות האנרגיה בישראל – לתלות את האינטרסים הבטחוניים, הכלכליים, האנרגטיים והסביבתיים של המדינה, באילוצי שוק האנרגיה האזורי והעולמי, כאשר המדינה עצמה לא מוכנה לקחת האחריות הזו בעצמה. החפיפה בין האינטרסים של היזמים לאלו של המדינה היא חלקית בלבד ומשתנה, כמעט מקרית. בעוד למדינה יש אינטרס בפיתוח מהיר, יציב ונטול סיכונים בריאותיים, ליזמים יש אינטרסים מתחלפים לקדם פיתוח או להשהות אותו, בהתאם למחירי הגז והנפט בעולם וזמינות הלקוחות, והסדרי מימון חיצוני. העובדה שהמדינה יצרה מונופול פרטי בתגליות הגז – ובייחוד ביחס לנובל אנרג'י כמפעילת קידוחים – גורמת לצמצום גדול של מרחב התמרון הממשלתי. פיתוח "לוויתן" עשור לאחר שהתגלה (במקום 3 שנים, לפי חוק הנפט), הוא רק תוצאה אחת של מדיניות זו. עליה נוסף גם תכנון פרוע.
