לפני כשבועיים נערך במשכן לאמנויות הבמה באשדוד טקס חלוקת פרסי אופיר של האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה בסימן 'שבעים שנות קולנוע ישראלי'. לצד הנאומים והזוכים שעלו על הבמה, את הסיפור העכשווי של הקולנוע הישראלי יכולות לספר דווקא ה'קרחות' באולם, תוצאה של מושבים ריקים רבים.

ייתכן שאותם מושבים ריקים מעידים על היעדרות מלחכי פנכתה של שרת התרבות והספורט מירי רגב עקב אי הזמנתה לטקס, או על רצונם של 'טפילים' רבים מידי בקרב אנשי הקולנוע לג'ובים מכבוד השרה רגב – תוצאה של הרפורמה שהיא מציעה באופן חלוקת המשאבים ושינוי באופן בחירת הלקטורים של קרנות הקולנוע, כך שייצגו יותר את אנשי שלומה ודעותיה הפוליטיות.

שרת התרבות והספורט מירי רגב, ארכיון (צילום: יוסי זליגר\פלאש90)

מנגד, ייתכן שמדובר בסתם היעדרות מהטקסים המשמימים, שהשנה במיוחד בלטה בהם העליבות המנסה איכשהו לשוות לטקס אופי "אוסקרי הוליוודי" ללא הצלחה: קטעי קישור נלעגים ועלובים עם הומור דלוח, שאינו מכבד את יצירותיהם של אמני הקולנוע הישראלים המנסים ליצור כאן קולנוע ברמה איכותית הרבה יותר. הטקס הזה, בעל הטעם הרע, לא מגיע באיכויותיו לקרסוליו של הקולנוע הישראלי,אשר מוכיח רמות גבוהות יחסית לקולנוע האירופאי.

למרות המלחמה שהכריזה עליו שרת התרבות, לקולנוע המקומי אין במה להתבייש – ואולי דווקא בגלל מלחמתה בו, הוא מוצלח למדי. סיכום השנה מראה יבול לא רע של סרטים מעולים: 'פיגומים', 'מוטלים בספק', 'בית בגליל' ומעל כולם בלט הסרט המצוין והמצליח בינתיים 'הבלתי רשמיים', שמשום מה לא השתתף בתחרות בפסטיבל ירושלים, וגם לא בפרס האקדמיה השנה. כל הסרטים המוצלחים לעיל הם סרטי ביכורים של הבמאים – תופעה יוצאת דופן בקולנוע בכלל.

פוקסטרוט (צילום: גיורא באח)

הסרט 'פוקסטרוט', שזכה בפרס אופיר בשנה שעברה, קיבל ביקורות טובות בעולם והצליח להביא מאה אלף צופים לבתי הקולנוע בישראל. זהו הישג נאה לכל הדעות, בהתחשב בהתקפות של השרה מירי רגב ופוליטיקאים משדרת הימין כנגדו. הציבור הימני מדיר את רגליו מסרטים 'שמאלניים' אם הפוליטיקאים והתקשורת הנבחנית מכנה אותם ככאלה. התעמולה של רגב הצליחה בגלל סצנת הסיום של הסרט.

ומה הסיבה להיעדרותו מפרס האקדמיה של 'הבלתי רשמיים' הנהדר, המספר את סיפור ייסודה של מפלגת ש"ס? האמת שאינני יודע. אולי 'פרס האקדמיה' בשמו המטומטם איבד מיוקרתו, או שמא מהתועלת שנוכחות בו מביאה למפיקים. כדוגמה לכך אפשר לציין את הסרט הפופולרי ביותר השנה בבתי הקולנוע – 'מכתוב' של יוצרי סדרת הטלוויזיה 'עספור' חנן עמיר וגיא סביון, שהצליח להביא מספר שיא של חצי מליון צופים לבתי הקולנוע, ולא זכה ולו בפרס אופיר אחד בתחרות בשנה הקודמת. אפילו לא בפרס האיפור.

ההצלחה הפנומנלית של 'מכתוב' מוכיחה שהקהל אוהב את הסדרות הישראליות בטלוויזיה, ובתוכן 'עספור' (שזכתה לפרס האקדמיה בטלוויזיה) ומקושר אליהן באופן שיגרום לצופים ללכת לצפות גם בקולנוע בנוסחה המצליחה של יוצריהן הטלוויזיוניים. יהיה הוגן לומר שעל אף שהביקורות די קטלו את 'מכתוב' וראו בו סרט בורקס, הוא נתמך באופן גורף על ידי קרנות הקולנוע  – אותן קרנות שהשרה רגב ואוהדיה מאשימים, שלא בצדק, באליטיזם. בורקס או לא בורקס, יוצריו של 'מכתוב' הפכו לאהודים במיוחד על ידי הישראלים, בדומה לזאב רווח שיצירותיו הפכו לסרטי 'קאלט'.

עם זאת, יש לציין כי לקרנות אין קריטוריונים ברורים לתמיכה בסרטים מעבר למה שהן מכנות 'הסרט עובד או לא עובד', קריטוריון שקבעו ראשי הקרנות למידת הפופולריות לה יזכה הסרט בקרב הצופים. נכון, הקרנות תומכות גם במה שנקרא 'קולנוע ניסיוני', אבל התקציבים בסרטים אלה זעומים ביותר וחבל. אז מה משמעות המושג שקבעו חכמי הקולנוע 'סרט עובד לא עובד'? כמעט אף אחד לא יודע אל נכון את הנוסחה הבדוקה לכך. רק מפיק ברמה של הארווי ויינשטיין האנס היה קרוב מאוד לנוסחה בשלמותה.

כך למשל, סרט ישראלי מצליח מאוד השנה, 'האופה מברלין' שזכה באהבת הצופים וגם בפרס האקדמיה הטרי, לא הצליח לקבל תמיכה מאף קרן קולנוע. רק כאשר הציג בפני קרן רבינוביץ' את טיוטת הסרט הוא קיבל תמיכה במסלול הנקרא 'השלמה', מסלול ראוי ליוצרי ה'אינדי' (הקולנוע העצמאי). חבל אם מישהו מחכמי שרת התרבות ינסה לשנות מסלול זה, המיועד לאמיצים בין יוצרי הסרטים, שמתחילים ביצירת הסרט בכספם עם עזרת יוצרים מתנדבים שמאמינים בסרט, ומאמינים שהם עשויים לקבל לפחות מקצת ממשכורותיהם עם קבלת מסלול 'ההשלמה'.

הסרט 'האופה מברלין' (צילום באדיבות סרטי נחשון)

ומה בקשר למתרחש בימים אלה בקולנוע הישראלי? טקס 'אופיר' מראה על בינוניות באיכות, בהשוואה ליבול המבורך של השנה החולפת. הסרט הזוכה השנה הוא, כצפוי, 'האופה מברלין' – סרט בינוני למדי, שלדעתי זכה לאהדת הצופים בגלל הניחוח החוצלארצי שהוא משדר. במכוון או שלא במכוון, בחירת שם הסרט היא גאונית, מנגנת על קסמה של ברלין, מקום הטיולים וההגירה המועדף על ידי הישראלים. בחירת שם היא חלק ממיתוג שיווקי בקולנוע, ואנחנו תמיד סגדנו לתוצרת גרמניה, זה לא חדש.

מועמד נוסף לפרס האקדמיה, הסרט "שרוכים", גם הוא סרט בינוני ושבלוני – מה שלא מפריע לו לזכות באהדת הצופים בינתיים. אבל בינתיים אינני רואה את ה'פיגומים' הבא. נקווה לטוב.

"שרוכים" (צילום: ורד אדיר)

ואגב שיווק – גורלם של סרטי הקולנוע הישראלים נקבע לא רק על ידי איכותם, אלא גם על ידי שיווק אגרסיבי, המצריך משאבים לא קטנים…ואדם אחד: משה אדרי, השולט ברשת ה'סינמה סיטי' מצומת גלילות ועד ירושלים.

ובכל זאת, על אף היצירה הפוריה, הקולנוע הישראלי נמצא כיום בחרדה לגורלו. ראשי הקרנות מתפללים לבחירות מוקדמות, שימנעו את העברת הרפורמה של מירי רגב לחוק הקולנוע ויצירת מאגר לקטורים שמאושר על ידה, שזה אסון ברמת העיקרון של חופש היצירה. חשרת עננים שחורים מעל ראשינו.