הכנסת ה-20 זכתה, במידה רבה של צדק, לביקורת נוקבת. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין אמר עליה בעצמו שהיא הייתה מלאה ב"גימיקים, קללות וגידופים". היא תיזכר בגלל אורן חזן, חוק הלאום, נאומים של שיסוי, הפרובוקציות של השרה מירי רגב. היא תיזכר בגלל אופוזיציה מגומגמת, חוסר ממלכתיות, מתקפות על שלטון החוק, וניסיונות מתמידים לזעזע את גבולות השיח וההסכמה של החברה בישראל.
ובכל זאת, אי אפשר שלא להתייחס למספר תיקונים חברתיים שהתרחשו במהלך הקדנציה שלה, בחקיקה בכנסת ובהחלטות הממשלה. העלאת קצבאות הנכות, שנשחקו עד דק בשני העשורים האחרונים; תשלום החוב לשוטרים, החלטה שנמרחה עשרות שנים, אושרה בהסכם עם משרד האוצר; הסכם תקדימי בענף הבניין, ובתוכו החלטות וחוקים שיצילו הלכה למעשה חייהם של עובדים; החוק לאיסור צריכת זנות אושר בכנסת בשבוע האחרון; החלטה 922 שקיבלה הממשלה הובילה להשקעה תקציבים משמעותית בחברה הערבית; ההסכם לקליטת עובדי קבלן במגזר הציבורי, ששינה מגמה של עשרות שנים; נוספים לזה תיקונים אחרים כמו חוק חדלות פירעון, הרפורמה בסיעוד, הפיקוח על מעונות היום ועוד.
קשה לומר שהחלטות אלה הן חזות הכול. הכנסת האחרונה גם עיכבה החלטות חשובות אחרות, העבירה חוקים בעיתיים והמשיכה במדיניות של צמצום תקציבי וייבוש השירותים הציבוריים בישראל. התקציב שעבר לשנים 2018 ו-2019 הוא לא הגרוע ביותר שעבר פה בעשורים האחרונים, אבל הוא בהחלט לא מביא בשורה של ממש למצוקה החברתית שהחברה הישראלית נמצאת בה, ושומר על העיקרון של צמצום תקציבי והשקעה נמוכה.
ובכל זאת עולה השאלה. כיצד בין כל השערוריות האלה תוקנו, גם אם בצורה חלקית, כמה עוולות חברתיים היסטוריים?
תשובה אחת היא שהתמונה המתקבלת מתוך אוסף השערוריות והספינים הפוליטיים אינה משקפת את המציאות. אותה ממשלה, שבחקיקה שהובילה ובהתבטאויות של חבריה שפגעו בחברה הערבית, גם העבירה את התכנית המקיפה ביותר בעשורים האחרונים להשקעה ביישובים ערביים. תכנית זו הובלה במידה רבה על ידי הדרג המקצועי במשרד האוצר, ולא על ידי פוליטיקאים וחברי כנסת, דבר המעיד על חולשתה של המערכת הפוליטית. לצד זאת, פוליטיקאים כמו איילת שקד, ששמם נקשר בעיקר במאבקים על היחסים בין הרשות השופטת לממשלה, גם לקחה חלק מרכזי בעיצוב רפורמה המקלה על חייהם של פושטי הרגל מול ההוצאה לפועל ובתיקונים אחרים.
אך התשובה האמתית היא שהרבה מהתיקונים לא נעשו בהובלת חברי הכנסת, או לכל הפחות לא בהובלתם הבלעדית. את התיקון של קצבאות הנכים צריך לזקוף גם לזכותו של ח"כ אילן גילאון, שהצליח להעביר את הצעת החוק בניגוד לעמדת הממשלה בקריאה טרומית. אך הגיבורים האמתיים של התיקון הם ציבור גדול של נכים ופעילים חברתיים שהפגינו באדיקות, ולא ויתרו עד לרגע האמת, ויחד עם ההסתדרות שהצטרפה למאבקם הגיעו להסכם ההיסטורי.
את התיקון בשכר השוטרים והסוהרים הובילו קבוצת נשים וגמלאים שהפגינו ולא הרפו, עד שאילצו את הממשלה לקבל את ההחלטה שנמנעה מלאשר שנים. את הסכם הבטיחות בבניין הובילה תחילה קבוצת פעילים חברתיים, שהעלו את הנושא לסדר היום, ויחד עם ההסתדרות אילצו את כל הגורמים הפוליטיים להתיישר. החוק לאיסור צריכת זנות זכה לגיבוי מצד שרת המשפטים איילת שקד ולשיתוף פעולה נדיר בין חברות כנסת מהאופוזיציה והקואליציה, אבל ספק אם היה מגיע לספר החוקים בלא עבודתן המסורה של קומץ פעילות וארגונים שהשקיעו בנושא שנים. התיקונים בחוק לשיקום חייבים לא היו נראים אותו דבר ללא מעורבותם העמוקה של ארגונים כמו רבנים למען זכויות אדם. ההסכם ההיסטורי לקליטת עובדי הקבלן להעסקה ישירה במגזר הציבורי התקבל רק אל מול איומים בשביתה כללית של ההסתדרות, ולאחר שנים של מאבק עיקש של הקואליציה להעסקה ישירה וארגונים אחרים.
מאבקים אלה לצד מחאות נגד אלימות נגד נשים, זכויות להט"בים, החקלאים, העובדות הסוציאליות, המטפלות במעונות, עובדי הציבור שהרגישו מופקרים ומאבקי העובדים השונים, מציירים תמונה אחרת של הפוליטיקה הישראלית. בהובלת הממשלות השונות בעשורים האחרונים, נסוגה מדינת ישראל מאחריותה בתחומים רבים. אבל האמצעים להכריח אותה לפעול עדיין קיימים.
רגע לפני שהמערכת הבחירות הקרבה שואבת סופית את הדיון הציבורי לעיסוק אובססיבי בספינים וקמפיינים, חשוב לזכור: הבחירות שיקבעו את צמרת הנהגת המדינה הן חשובות, אבל התפיסה הרואה בפוליטיקאים המקצועיים כשחקנים בלעדיים בשדה הפוליטי היא מוטעית. לא רק כי היא שגויה מוסרית, אלא כי היא פשוט אינה נכונה. בחירתם של מאות אלפי אנשים למחות, פעילותם של ארגוני עובדים, ארגונים ופעילים חברתיים, עיצבה ותעצב את פני החברה שלנו. וזה לא בגלל שהם 'נקיים' יותר. זה בגלל שהם גם מצליחים לשנות.
