כשם שהיה האחרון לזהות את המחדלים בתחבורה הציבורית, ישראל כ״ץ עשוי להיות האחרון לזהות את נזקי הכלכלה הישראלית.
בשבוע שעבר הכריז כ״ץ על כוונתו לפגוע בשכר עובדי המגזר הציבורי. לא במקרה נתקלה ההכרזה בהתנגדות של יו"ר ההסתדרות, שרואה כיצד הממשלה מוצאת מהיכן להוציא מיליארדי שקלים על מענקי אד-הוק, ללא תכנית סדורה. ברור שמקורות מימון אינה הבעיה הדחופה של ממשלת ישראל, והאיומים בקיצוצי שכר נועדו למטרות אחרות.
אבל ההתנגדות לקיצוצי שכר היא לא רק נחלתם של עובדי המגזר הציבורי. על פי נתוני ה-OECD, למעט פולין, אף מדינה מפותחת, לא קיצצה בשכר עובדיה. צרפת ובריטניה, אפילו העלו את השכר. גרמניה בדרך להעלות. מה הן מבינות שכ״ץ לא?
מקום לדאגה: בחינת התנהלותו של כ״ץ כשר תחבורה
השר כ״ץ כיהן כשר תחבורה בין השנים 2009 ל-2019, תקופת זמן ארוכה יותר מכל שר תחבורה אחר. גם אם נתעלם מתת ההשקעה העצומה בתחבורה תחת משמרתו של כ״ץ, החלטה שאולי לא תלויה רק בו, בחינה של פעולותיו כשר עדיין חושפת את סדרי העדיפויות שלו ואת חוסר יכולתו להוביל מדיניות חדשנית ופורצת דרך. התוצאות מדאיגות.
בנק ישראל מצא שלמרות הצהרות בשבחי התחבורה הציבורית, בשנות כהונתו של כ״ץ, רכישת רכבים פרטיים נעשתה קלה יותר, והפקקים זינקו לשיאים חדשים. מי שהיה מנכ"ל המשרד ב-2010, האלוף במיל׳ דן הראל, הודה שהתיעדוף למחלפים, על פני השקעה בתחבורה ציבורית, היה טעות.
את המצוקה התחבורתית שנוצרה מתוך ההחלטות הלקויות של כ״ץ, הוא כינה בהיותו שר תחבורה "תיאוריה מצחיקה", למרות שיש לה עדויות מוכחות. מומחי תכנון מזהירים כבר משנות ה-60 מפני מדיניות של ״ביקוש מושרה״ על פיה נהג כ״ץ. מדובר במדיניות מיושנת שמייצרת היצע של כבישים, שמוביל לגידול השימושים בצורה שגויה.
בסוף כהונתו ניסה כ״ץ ״לסובב את הספינה״, ולתעדף את התחבורה הציבורית, אבל זה היה בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי, ונראה יותר כמו ניסיון לגזור סרטים על פני מדיניות מבוססת ורצינית. רק לאחר עזיבתו את המשרד, נפתחו במהירות נתיבי נסיעה משותפת באיילון ובכביש החוף, וניתנה העדפה לתחבורה ציבורית.
כישלון בולט נוסף של כ״ץ, כשר תחבורה, היתה ההתעקשות לפתוח את קו הרכבת החשמלית לירושלים מוקדם מדי, תוך יצירת עומסי ענק על מסילת החוף. זאת בטרם נחתו בארץ די קרונות וקטרים בשביל לספק שירות ראוי בכל הקווים. התפוסה בקרונות הגיעה ל-190%, ומנכ״ל הרכבת, שחר איילון אמר אז ״אנחנו מג׳נגלים בתוך משחק סכום אפס״.
בחזרה למשבר הכלכלי, כ״ץ מעדיף את החזקים
עובדי המגזר הציבורי הם עובדי המעבדות שקורסים תחת הנטל; הצוותים הרפואיים שנאבקים במגיפה יום יום; המורים והסייעות שצריכים לבצע שליחות חינוכית, וגם למנוע הדבקה המונית; השוטרים שצריכים לאכוף את ההנחיות, כדי לרסן את ההתפרצות, ועוד. פגיעה בהם, דווקא עכשיו, עלולה לגרום לנזק מוראלי, בריאותי וכלכלי גם יחד. כמה שנים ייקח לכ״ץ לזהות את הנזק של מדיניות כזו, ומי ישלם את המחיר?
בנק ישראל מדפיס כסף בשפע. 65 מיליארד שקלים הוזרמו לשוק ההון בחודשים האחרונים. על כך הוסיף שר האוצר כ״ץ, גם את הקטנת המס על משקיעי נדל"ן והפחתות מס לחברות עסקיות (״פחת מואץ״). הזרמות כספים שנאמדות בעשרות מיליארדי שקלים בסך הכול לאלו שיש להם. כ״ץ למעשה בחר צד בהיותו שר אוצר – מימון החזקים, בעלי הנכסים והמשקיעים בשוק ההון, תוך פגיעה בעובדי מעמד הביניים והעובדים החלשים ביותר.
מדינת ישראל מתנהלת היום עם ״תקציב המשכי״ מ-2019. מקוצץ, חנוק וחסר היגיון. כשלצדו, במקביל, מתקיים תקציב נוסף, ״תקציב הקורונה״ עם עודפי תקציבי עצומים של כ-60 מיליארד שקלים שלא חולקו עדיין לציבור.
״פיצול האישיות״ התקציבי מלמד שהבעיה המרכזית של האוצר היא לא בהוצאות השכר במגזר הציבורי, אלא בחוסר הנחישות לחלק מספיק כסף, מספיק מהר ולמקומות הכי אפקטיביים לבלימת המגיפה. שר האוצר כ״ץ, צריך ללמוד לקחים משר התחבורה, כ״ץ, ולעמוד בראש החץ להתווית מדיניות חדשנית ומתקדמת יחד עם המדינות המפותחות ביותר בעולם.
