עידן של כחצי יובל, בו חיו התושבים הארמנים של חבל קרבאך שבין אזרבייג'ן לארמניה כבני חורין במולדתם ההיסטורית, מסתיים בימים אלו. רובם של כ-150 אלף תושבי החבל, השוהים כעת כפליטים בארמניה, לא יזכו לשוב לאדמת מולדתם, המיושבת ברציפות על ידי רוב ארמני מזה אלפי שנים.
חודש וחצי של לחימה בין אזרבייג'ן לארמניה בתחילת החודש גזר את גורלה של 'רפובליקת ארצאך', היישות המדינית העצמאית שהארמנים הקימו בחלקו ההררי של חבל קרבאך (המכונה נגורנו-קרבאך, 'קרבאך עילית'). מרבית שטחיה החלו להימסר לשלטונות אזרבייג'ן החל מה-15 בנובמבר, בהתאם להסכמי הפסקת האש. המעט שיוותר לארמנים של ארצאך יזכה להגנת כוחות רוסיים.
העם הארמני, שעדיין לא נרפא מפצעי רצח העם שעבר תחת האימפריה העות'מנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, סופג כעת מהלומה נוספת. יישום ההסכמים יביא אל קיצו תופעה ייחודית בהיסטוריה של מדינות הלאום – אוטונומיה שאף מדינה אחרת לא הכירה בה באופן רשמי, והתקיימה במשך 25 שנים רצופות.
חבל ארץ עם היסטוריה ארמנית בת אלפי שנים
חבל קרבאך (בארמנית ארצאך) היה מיושב ברוב ארמני מאז הגיחו הארמנים אל דפי ההיסטוריה, כלומר לפני אלפי שנים. אבות הכנסייה הארמנית חיו ופעלו בקרבאך, ובנו בה מאות כנסיות ומנזרים. הכתב הארמני הייחודי המשמש את הארמנים גם בימים אלו, נלמד ונכתב לראשונה במנזרי ארצאך. למרות הכיבושים הרבים שידע אזור הקווקז במרוצת השנים (בעיקר על ידי אימפריות מוסלמיות), הצליחו הארמנים של ארצאך לשמור על זהותם הדתית והאתנית ואף לשמור על עצמאות יחסית.
זרעי הפורענות הונחו לפני מאה שנים בדיוק. בחודש מרץ 1920 ביצעו אזרים וטורקים פוגרום בתושביה הארמנים של העיר שושי, בירתה ההיסטורית של ארצאך. הארמנים נושאים עדיין את צלקות הפוגרום הזה, שנתפס אצלם כהמשך של רצח העם הארמני שהתחולל במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובו נרצחו על ידי האימפריה העותמנית מעל מיליון ארמנים.
תחת שליטת ברית המועצות זכו תושבי נגורנו קרבאך לאוטונומיה. בתחילת שנות העשרים החליט יוסף סטלין, קומיסר הלאומים ולימים שליטה הבלתי מעורער של ברית המועצות, למסור טריטוריות המיושבות ברוב ארמני לשתי הפרובינציות הלא-ארמניות שהרכיבו באותה עת את הרפובליקה הסובייטית הפדרלית: עבר הקווקז (לימים הרפובליקות הסובייטיות של גיאורגיה), ואזרבייג'ן. מטרתו הייתה 'הפרד ומשול', כמו גם רצון למצוא חן בעיני טורקיה השכנה, שבאותו הזמן היו לסובייטים שאיפות להעביר אותה לצידם.
אחד החבלים הארמנים שנמסרו לחזקת הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'ן היה חבל קרבאך. כדי להימנע מתסיסה בקרב תושביו, החליטו השלטונות הסובייטים ששטחו ההררי של החבל יהפוך לאוטונומיה תרבותית ומנהלית בשליטה ארמנית, תחת עיניהם הפקוחה של הקומיסרים האזרים מבאקו. כך נולד האובלאסט (מחוז) האוטונומי 'נגרונו קרבאך', כלומר 'קרבאך עילית' או 'קרבאך ההררית', ששטחו עמד על כ-4,400 קמ"ר. יתר שטחי החבל ('קרבאך תחתית') נותרו תחת שליטה ישירה של אזרבייג'ן הסובייטית.
עם הקמת האוטונומיה בנגורנו קרבאך מנתה האוכלוסיה הארמנית כ-90 אחוז מתושביו. במהלך תקופת השלטון הסובייטי ניסו שלטונות אזרבייג'ן הסובייטית פעם אחר פעם ליישב בנגורנו-קרבאך קבוצות אתניות שונות כגון תאלישים, מסחטים, כורדים ואחרים, במטרה לדלל את הרוב הארמני. נסיונות אלו כשלו. עם פירוק ברה"מ, כשבעים שנה לאחר מכן, מנתה האוכלוסיה הארמנית כ-75 אחוז מתושבי נגורנו קרבאך.
החל משנת 1987 גברה המתיחות בנגורנו קרבאך. במשאל עם שנערך בקרב תושבי החבל הם בחרו להתנתק מהרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'ן, ולהסתפח לארמניה הסובייטית. השלטונות במוסקבה, אשר חששו מתקדים שיעודד קבוצות אתניות נוספות לערוך משאלי עם דומים, סירבו לבקשה.
הכרזת העצמאות הובילה למלחמה
ב-2 בספטמבר 1991, כשפירוק ברה"מ כבר היה לעובדה מוגמרת, הכריזו מנהיגי נגורנו-קרבאך על עצמאות מברה"מ. מספר שבועות לאחר מכן הכריזה גם ארמניה על עצמאותה, וחודש לאחר מכן עשתה זאת גם אזרבייג'ן. מכאן שעל פי החוק הבינלאומי, נגורנו-קרבאך מעולם לא הייתה חלק מאזרבייג'ן העצמאית, מכיוון שהיא הכריזה על עצמאות מברית המועצות כאשר אזרבייג'ן עדיין הייתה חלק מברית המועצות.
הכרזת העצמאות הובילה למלחמה בין התושבים הארמנים של נגורנו-קרבאך לכוחות סובייטים שחנו שם, וכן כוחות אזרים שהגיעו מבאקו ומשאר שטחי אזרבייג'ן. כוחות אלו תוגברו בג'יהאדיסטים מאפגניסטן וצ'צ'ניה. עימותים אלו התפתחו למלחמה כוללת בין ארמניה לאזרבייג'ן.
עד הפסקת האש שהוכרזה במאי 1994, הכוחות הארמנים הצליחו להשתלט על מרבית שטחי נגורנו-קרבאך, וכן על שטחים נוספים של 'קרבאך תחתית' שלא נכללו במחוז האוטונומי הסובייטי. המלחמה גבתה מחיר כבד של כשלושים אלף הרוגים משני הצדדים, וכמיליון פליטים משטחי ארמניה ואזרבייג'ן. ארמנים מאזרבייג'ן נמלטו לארמניה, אזרים מארמניה נמלטו לאזרבייג'ן, ולא רק באזורי הלחימה. וכך, בנוסף לסכסוך הטריטוריאלי, נוצרה גם בעיית פליטים.
הדרישה הארמנית בתחילת הלחימה הייתה לספח לארמניה את מחוז 'נגורנו קרבאך' בלבד – 4,400 קמ"ר מתוך שטח של 11 אלף קמ"ר שבו החזיקו כוחותיהם בסיום הלחימה. מבחינת הארמנים מדובר היה על פשרה, או הכרה במציאות, המתייחסת לכשליש משטח חבל קרבאך. הם היו מוכנים להימנע מהחזקה בשטחי קרבאך תחתית שכבשו, על אף שגם אלו היו חלק ממולדתם ההיסטורית.
רפובליקה עצמאית דה פקטו, ללא הכרה בינלאומית
חוסר הסכמה בין המדינות המעורבות הותיר את מחוז נגורנו קרבאך, בצירוף השטחים הנוספים עליהם השתלטו הארמנים במלחמה, כרפובליקה עצמאית – 'רפובליקת ארצאך'. רפובליקה זו לא זכתה בהכרה בינלאומית מצד אף מדינה אחרת. למרות זאת, היא בנתה מוסדות שלטוניים דמוקרטיים הכוללים נשיא, פרלמנט, משרדי ממשלה וכוחות ביטחון. רפובליקת ארצאך נתמכה על ידי 'אחותה הגדולה' ארמניה ועל ידי הפזורה הארמנית בתפוצות, אך ארמניה נמנעה מלהכיר בה באופן רשמי. באותו הזמן באזרבייג'ן השכנה, התבסס שלטון דיקטטורי בראשות משפחת אלייב.
2016: האזרים מקבלים מישראל נשק שובר שוויון
הפסקת האש של מאי 1994 נשמרה, פחות או יותר, עד אפריל 2016, עת ניסה צבא אזרבייג'ן לכבוש את רפובליקת ארצאך, במלחמה שקיבלה בהמשך את השם 'מלחמת ארבעת הימים'. האזרים נחלו כישלון צורב. אולם במלחמה זו בלט השימוש בכלי נשק חדשניים שלא נראו בזירה זו בעבר: מטוסים ללא טייס, רבים מהם תוצרת ישראל. הארמנים חשו על בשרם שהמל"טים, בייחוד אלו מתוצרת ישראל, מהווים 'נשק שובר שוויון' שהצבא הארמני מתקשה להתמודד מולו, ולמעשה נותר חסר מענה.
ממשלת ארמניה דרשה מישראל להפסיק את אספקת המל"טים לאזרבייג'ן, בטענה כי נשק זה עשוי לערער את היציבות באזור. הם התבססו על מומחים בינלאומיים, שהעריכו שהצטיידותם של האזרים בכלי נשק אלו עלולה לדרבן אותם למלחמה עתידית.
המנהיג הארמני שהסתבך עם פוטין
באפריל 2018, לאחר תקופה ארוכה של שלטון אוליגרכים הנתמכים על ידי הקרמלין הרוסי, נערכה בארמניה מהפכה עממית. לשלטון עלה מנהיג צעיר וחסר ניסיון בשם ניקול פשיניאן, שבעבר ביקר בחריפות את המעורבות ההולכת וגוברת של מוסקבה בנעשה בארמניה. מיד לאחר המהפכה השכיל פשיניאן לשדר מסרים מרגיעים לקרמלין, ואף נועד עם פוטין לפגישות תכופות. אך פוטין, כידוע, לא שוכח ולא סולח. הוא הוכיח זאת בעבר בגיאורגיה ובאוקראינה.
פשיניאן, שזכה לתמיכה עממית רחבה, הביא את ארמניה לפסגות דמוקרטיות שלא ידעה בעבר. הוא השקיע כספים בפיתוח המדינה ובשיקום הצבא, והגדיל משמעותית את התמ"ג. אולם הוא לא שעה לתמרורי האזהרה, וערער את יחסיו עם הקרמלין על ידי כך שאסר את ראשי השלטון הישן, מקורביו של פוטין וידידיו האישיים.
במשך השנים הוכיחה רוסיה שמעולם לא ויתרה על השפעתה בטריטוריות של ברה"מ לשעבר. מנהיגים שביקשו להתנתק מחיבוק הדוב הרוסי הושפלו, הודחו, הופלו וגורשו. אישים כגון יושצ'נקו, טימושנקו, פורושנקו וסאאקשווילי למדו זאת על בשרם. לכולם היה ברור שלא ירחק היום בו יגיע גם תורו של פשיניאן.
קיץ 2020: האזרים נכשלים, הארמנים נרדמים בשמירה
הסבב הבא החל ביולי 2020. תקרית גבול שולית במחוז תאבוש, המרוחק מקרבאך, הסלימה לכדי מספר ימי לחימה בין ארמניה ואזרבייג'ן – המלחמה הראשונה שפרצה מתחילת הקורונה. ידה של ארמניה הייתה על העליונה. אזרבייג'ן הראתה ביצועים נמוכים בשדה הקרב, במיוחד בכל הקשור בהפעלה נכונה ומקצועית של הנשק שובר השוויון המצוי ברשותה, אותם מטוסים ללא טייס תוצרת ישראל, שתוגברו כעת במל"טים מדגם ביירקטאר תוצרת טורקיה. כתוצאה מהכישלון האזרי בשדה הקרב ואבדן חיי האדם, פרצו מהומות חסרות תקדים בבאקו, שאיימו על יציבות השלטון הדיקטטורי במדינה.
האזרים הפיקו לקחים מהכשלון ביולי והחלו להיערך לסבב לחימה נוסף. באוגוסט נערך תמרון מקיף של צבא טורקיה וצבא אזרבייג'ן. בנוסף החלה טורקיה לשלוח לאזרבייג'ן שכירי חרב ג'יהאדיסטיים סורים, על מנת לשמש כבשר תותחים במלחמה ההולכת וקרבה. המהלכים האלו נעשו כדי למזער את הפגיעה בחיי החיילים האזריים, שעשויה להוביל למהומות כפי שאירעו בחודש יולי. תמרורי האזהרה הבהבו בעוצמה רבה, אך נראה שארמניה נרדמה בשמירה.
'מלחמת יום כיפור' של ארמניה
ב-27 בספטמבר, כשהיהודים ברחבי העולם ציינו את ערב יום כיפור, החלה 'מלחמת יום הכיפורים' של ארמניה. מחדל מודיעיני הביא לחיסול סוללות הנ"מ הארמניות עוד בימים הראשונים ללחימה. כוחות אזריים בגיבוי טורקי, יחד עם שכירי החרב הסוריים, החלו בהבקעת קווי ההגנה הארמניים בקרבאך. מעל כולם בלטו המל"טים תוצרת טורקיה וישראל שעשו שמות בכוחות הארמניים. ככל שהלכה והתקדמה הלחימה, גברה והלכה השפעת המל"טים כגורם מכריע בשדה הקרב. לטענת מנהיגים וקצינים ארמניים, מומחים שאינם אזרים קיבלו לידיהם את הפיקוד והשליטה על כלי משחית אלו, כנראה כלקח מהלחימה הכושלת בחודש יולי.
המלחמה התאפיינה בעליונות טכנולוגית אזרית-טורקית, ובעתודות כח אדם ותחמושת עצומות שהטילו האזרים למערכה. טיסות עלומות של מטוסי מטען יצאו מנמלי התעופה עובדה ובן גוריון, כמו גם מאנקרה ואיסטנבול, היישר לבאקו, במשך 44 ימי הלחימה. ממשלת ארמניה גינתה את המעורבות הישראלית באספקת הנשק לאזרבייג'ן ואף החזירה את שגרירה בתל אביב להתייעצויות.
מאפיין נוסף של הלחימה מצד האזרים, בו נתקלו הארמנים כבר בסבבי הלחימה הקודמים, היה הטלת טרור בקרב אנשי הצבא והאזרחים – החל מפשעי מלחמה, התעללות בשבויים ורציחתם וביזוי גופות החללים הארמנים שהושארו בשטח. האזרים נמנעו מאיסוף גופות חייליהם שלהם שהתגוללו בשדות הקטל.
הלחימה כללה הפגזות אזריות נרחבות על מרכזי האוכלוסיה של קרבאך. בתי מגורים, כנסיות, בתי חולים ומוסדות ציבור חיוניים נטווחו בנשק מדויק ובפצצות מצרר, שאסורות לשימוש לפי אמנות בינלאומיות כל זאת במטרה לעורר בהלה ומנוסה המונית.
מרבית תושבי קרבאך נמלטו לארמניה כפליטים. מלבד הכוחות הלוחמים, ברפובליקת ארצאך נותרו בעיקר בעלי מקצועות חיוניים ואזרחים בודדים שנותרו לשמור על רכושם. הארמנים הגיבו על תקיפת המטרות האזרחיות בקרבאך, בתקיפת מטרות צבאיות בעיר גנג'ה, השניה בגודלה באזרבייג'ן, שסמוכה לגבול עם קרבאך. כתוצאה מתקיפות אלו נפגעו גם אזרחים אזרים.
לקראת סוף אוקטובר, כשנדמה היה שהארמנים מאבדים את אחיזתם לאורך הגבול של קרבאך עם איראן, גלשו התקיפות האזריות לתוך שטחי ארמניה. נראה היה שהאזרים מנסים לכבוש לעצמם מסדרון יבשתי למובלעת האזרית נחצ'יבאן, שנמצאת בקצה הדרומי של ארמניה, וגובלת גם באיראן ובטורקיה. מסדרון כזה מאפשר קשר יבשתי ישיר בין אזרבייג'ן לטורקיה. הפסקת אש שלישית במספר קרסה עוד לפני שהחלה, כשמשרד ההגנה האזרי הוציא בשוגג הודעה לפיה הארמנים הפרו את הפסקת האש, עוד לפני שהיא נכנסה לתוקף.
צבא אזרבייג'ן לא הגיע להישגים ממשיים רבים במהלך הלחימה. הוא נחל מפלות רבות, איבד אלפי חיילים וציוד רב. כוחותיו אמנם כבשו את רצועת הגבול הדרומית עם איראן, הדלילה באוכלוסיה, ופתחו מסדרון לעבר העיר שושי שבמרכז חבל נגורנו קרבאך, אך מבלי להצליח לכבוש אותה.
היעלמות מסתורית והודעות כוזבות העידו על ההסכם המתקרב
בימים הראשונים של נובמבר 'נעלם' ראש ממשלת ארמניה ניקול פשיניאן. המנהיג שידוע כבעל פרופיל תקשורתי גבוה, ומרבה להעלות סרטונים חיים ברשתות החברתיות, הוריד פרופיל ולמעשה לא היה ידוע היכן הוא נמצא. היעדרותו עוררה שמועות שונות ורמזה על העתיד לבוא.
בבוקר ה-8 לנובמבר הכריז נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, על 'שחרור' העיר שושי, בירתה הקדומה של נגורנו קרבאך, למרות שבאותו הזמן כוחותיו נכתשו על ידי הכוחות הארמנים בפאתי העיר. ההודעה המשונה של אלייב, שעמדה בסתירה עם המצב בשטח והטילה ספק באמינותו המעורערת ממילא, במקביל קיבלו הכוחות הארמנים בשושי פקודת נסיגה, וכוחותיהם בגזרות אחרות לא תוגברו. היעלמותו של פשיניאן, הודעתו של אלייב ופקודת הנסיגה לאזרים העידו על אפשרות של עסקה מתבשלת, ונקודת הכרעה קרובה מתמיד.
עוד באותו הלילה נחתם הסכם הפסקת אש בחסות נשיא רוסיה פוטין. הסכם שכיווץ ברבע את רפובליקת ארצאך, ונתפס בציבור הארמני ככניעה.
העיר שושי עוברת לאזרים, ארצאך מתכווצת ותישאר תלויה ברוסיה
סעיפי ההסכם קבעו שהכוחות הלוחמים יעצרו בעמדות אליהן הגיעו, מאחר שבפועל לא הצליחו האזרים לכבוש את שושי, נותרו כוחותיו מחוץ לעיר. אך למעשה, ההסכם מחשיב את שושי כשטח שהאזרים כביכול כבשו. זה הסביר את הכרזתו התמוהה של אלייב מהיום הקודם.
בנוסף לשטחים המעטים שהאזרים כבשו, אולצו הארמנים למסור את השטחים הרבים של רפובליקת ארצאך הנמצאים מחוץ לגבולות המחוז הסובייטי לשעבר. בהסכם נקבע שהרוסים יפרסו את כוחותיהם במסדרון לאשין המקשר בין ארמניה לבירת החבל סטפנקרט, ויערבו לבטחונם של השטחים המעטים שנותרו בשליטת הארמנים לאחר נסיגתם הצפויה של כוחותיהם.
כך, ממדינה עצמאית דה פקטו בשטח של כ-11 אלף קמ"ר, שהוקמה על בסיס תביעת שטח של 4,400 קמ"ר (גבולות המחוז הסובייטי), נותרה בידי הארמנים מובלעת קטנה, חרבה ברובה, בשטח של כ- 2,500 קמ"ר בלבד, התלויה ברצונם הטוב של הכוחות הרוסים המאבטחים אותה.
זאת ועוד: הטורקים והאזרים דרשו וקיבלו מסדרון תחבורה יבשתי בשטחי ארמניה, בצמוד לגבול עם איראן, המקשר בין אזרבייג'ן והמובלעת נחצ'יבאן. בכך הושג רצף טריאטוראלי פאן טורקי מאדירנה (עיר בקצה הצפון המערבי של טורקיה) שבחצי האי הבלקני, ועד ערבות קזחסטן במרכז אסיה. המסדרון יאובטח על ידי כוחות רוסיים שיוכלו בכל רגע נתון לסגור אותו.
הציבור הארמני זועם על הכניעה
ההסכם היכה בתדהמה את תושבי ארמניה. נשיא ארמניה, ארמן סרגסיאן (תפקיד סמלי), העיד שלמד על ההסכם מאמצעי התקשורת. הסכם זה שמבחינת הארמנים הוא הסכם כניעה לכל דבר, עורר הלם וזעזוע עמוק בארמניה ובפזורה הארמנית כולה. המונים פשטו ובזזו את משרדי הממשלה והפרלמנט. כעת פוטין צופה בהנאה רבה כיצד פשיניאן נלחם על עתידו הפוליטי.
המאזן האזורי משתנה
הישגי הלחימה מתחלקים בין רוסיה, טורקיה ואזרבייג'ן.
לרוסיה יהיו בסיסים בתוך שטחי קרבאך, בנוסף לבסיסים הקיימים כיום בשטחי ארמניה. בכל רגע נתון היא תוכל לחסום את ציר התנועה היחיד המקשר בין ארמניה לרפובליקת ארצאך, שכעת תהפוך למובלעת קטנה ומבודדת. במקביל תשלוט רוסיה במעבר הסחורות בין טורקיה לאזרבייג'ן (דרך המובלעת נחג'יבאן) בציר חדש שייפתח סמוך לגבול האיראני. אחרי שסיפקה נשק לארמניה, ובטרם הלחימה גם לאזרבייג'ן, רוסיה 'תדלקה' את הלחימה וגרמה בפועל להתשת הכוחות משני הצדדים, עד לרגע בו החליטה להטיל את מלוא כובד משקלה לטובת האינטרסים שלה עצמה.
טורקיה חיזקה עוד יותר את מימוש החזון הפאן-טוראני שלה (איחוד העמים הטורקמניים), על ידי יצירת רצף הטריטוריאלי בין המדינות הטורקיות.
ואילו אזרבייג'ן זכתה ברצף טריטוריאלי למובלעת נחג'יבאן, בשטחים נוספים שיועברו לשליטתה, ובתמונת ניצחון בדבר 'שחרור' העיר שושי (על אף שכאמור היא לא זכתה 'לשחרר' אותה במהלך ימי הלחימה). אלייב הציב את כיבוש שושי כתנאי בל יעבור מבחינתו לסיום הלחימה. הוא לא הצליח לכבוש אותה בפועל, אך יזכה לקבלה במסגרת הסכם הפסקת האש.
העיר שושי, אותה בירה קדומה של קרבאך, ניצבת במיקום אסטרטגי. שחרורה על ידי הכוחות הארמנים במלחמת קרבאך הראשונה, בתאריך הסמלי של התשיעי במאי 1992 (התשיעי במאי הוא יום הניצחון של בעלות הברית באירופה במלחמת העולם השנייה), סימל את המהפך של המלחמה בשנות התשעים לטובת ארמניה. מבחינת האזרים מדובר היה במפלה. כעת הם ביקשו לסגור מעגל, ולהביא את שושי כמנחה ביום הדגל האזרי, שחל מדי שנה ב-9 בנובמבר ונחשב לחג לאומי.
ארמניה: שיקום לקראת עתיד לא ברור
בהינף יד חדלה להתקיים 'רפובליקת ארצאך' הארמנית כפי שהכרנו עד כה. במשך חצי יובל עמלו הארמנים לבנות את המדינה הצעירה והזעירה, נעדרת ההכרה הבינלאומית. מאמצי הבניה והשיקום מהמלחמה של שנות התשעים התבססו על תרומות רבות של ארגונים בינלאומיים והפזורה הארמנית. העיר שושי עצמה הייתה בעיצומה של תנופת שיקום ובניה עת פרצו הקרבות, שהחריבו את כל מה שנבנה.
נדמה כי נגוז החלום של ארצאך הארמנית, החופשית והדמוקרטית, השוכנת לצד אחותה הגדולה ארמניה. עם פינוי הכוחות הארמנים ייאלצו כמעט מאה אלף פליטים להתחיל את חייהם מחדש במדינה אחרת. הבודדים שיוותרו בקרבאך יצטרכו להסתגל למציאות חדשה ומאיימת.
לאחר פינוי מרבית אזורי החבל, תגיע לסיומה הנוכחות הארמנית הרציפה בת אלפי השנים. זהו טיהור אתני שמבוצע בימים אלו בחצר האחורית של אירופה. מבחינת הטורקים, האזרים והרוסים מדובר על תזמון מושלם, עת מדינות המערב עסוקות במשבר הקורונה ובחילופי השלטון בארה"ב.
הארמנים, שידעו לשקם עצמם מאסונות רבים לאורך ההיסטוריה, ייאלצו להתגבר גם על האסון הזה. פיסה נוספת ממולדתם העתיקה תיקרע מהם. כעת יצטרכו פעם נוספת לשקם עצמם מההריסות, לקראת עתיד לא ברור.
ירון וייס הוא מומחה למדינות דרום הקווקז ומדריך טיולים
