מדינת ישראל הפכה את שירות הדואר ממשרד ממשלתי לרשות ממשלתית, ואז לחברה ממשלתית כושלת. הנחת היסוד הייתה שאפשר לקיים כלכלית את הדואר עם שירות אוניברסלי מהכנסותיו, ללא תמיכה תקציבית. אלא ששוק הדואר דועך, ובמקום לתכנן כראוי, המדינה נדרשת לממן מיליארדים ללא אופק הבראה אמיתי וללא מענה לשאלה הבסיסית: האם מגיע לאזרחי ישראל לקבל שירותי דואר?

מדינת ישראל שמה את שירותי הדואר במיטת סדום – שוק הדואר דועך במהירות גבוהה, מהירה בהרבה מתוכניות ההבראה הממשלתיות ומהפיקוח של משרד התקשורת. רמת השירות ירודה מאוד, והדואר בפועל בחדלות פירעון. ספק עם חבל ההצלה הנוכחי יבטיח את קיום הדואר בטווח הארוך.

כיום הדואר, בתמיכת משרד התקשורת, מבקש את כל הדברים הלא נכונים – פגיעה בשירות לציבור, מימון חירום מהמדינה, מכירת חיסול של נכסי הדואר לפני שהושלמה הערכת השווי העדכנית שלהם. לכך יש להוסיף עליית מחירים ופגיעה באופי החברתי של בנק הדואר, כל זה כדי לקדם הפרטה עתידית למשהו שיהיה מוכן לשים כסף פרטי לתוך הבור של דואר ישראל. לא זו הדרך להציל שירות ציבורי, בוודאי לא בתנאי שוק דועך.

כדי להבין את המשבר הנוכחי, רצוי ללכת דווקא הרבה לאחור. בעת הקמת המדינה הדואר הופעל תחת משרד הדואר הממשלתי (כיום משרד התקשורת). ב-1986 הוקמה רשות הדואר, וב-2006 נולדה חברת דואר ישראל – מודל שמניח שאפשר לממן את שירותי הדואר מהכנסות עצמיות.

לכאורה, הדבר הגיוני – חברת החשמל ומקורות פועלות כך, כשבחלק ממקטעי הפעילות שלהן יש להן מתחרים. לעומת זאת, ליבת שוק הדואר כולו דועכת, כחלק מתהליך של הגירה לעולם דיגיטלי, שבו דברי דואר פוחתים. 

לעומתן, יש חברות ממשלתיות שלא מצופה מהן להיות רווחיות. רכבת ישראל פועלת תחת הסכם הפעלה שמניח מראש שאין יכולת להפעיל את הרכבת ללא תמיכה תקציבית. הסכם ההפעלה קובע את גובה התמיכה בהתאם לעמידת הרכבת במדדי השירות והיקפי הנסועה.

דואר ישראל והגורמים המפקחים עליו, משרד התקשורת ורשת החברות הממשלתיות, מעולם לא הציגו לציבור ניתוח כלכלי לגבי עלותה של הפעלת שירותי הדואר בתנאי דעיכה, היקף ההכנסות האפשרי וגודל הפערים ביניהן. החשיבה עד כה הייתה קצרת טווח.

תוכניות הבראה שלא מבריאות

ב-2015 הסכימה המדינה להשקיע 477 מיליון שקלים בתוכנית הבראה שעיקרה פרישת 1,200 עובדים שאכן בוצעה עד 2018. המצב נראה לכאורה יציב, אלא שאתמול (שני) התברר בוועדת הכספים שפשוט אי אפשר לדעת מה קרה מאז עם מצבת העובדים. לפי רשות החברות ומשרד האוצר, דואר ישראל קלטה 350 עובדים מאז, ומספרם עלה ל-5,400. לפי יו"ר דואר ישראל מישאל ועקנין, מספר העובדים ירד ב-150 ל-4,900. לידו ישב מנכ"ל הדואר דוד לרון ואמר שיש 5,000 עובדים.

ההסכם הנוכחי עם ההסתדרות והמדינה מדבר על סיוע נוסף מהמדינה של 1.9-1.7 מיליארד שקלים, בעיקר למימון פרישת עובדים, תוך מכירת החלק העיקרי של נכסי הדואר למדינה, ופגיעה מהותית ברמת השירות לציבור. גם כל זה עלול לא להספיק. לדברי ועקנין, "גם אם משלוח מכתב יעלה 5 שקלים, אבל מספר המכתבים ימשיך לרדת ב-10% בכל שנה, זה לא ייתן את כל המענה הנדרש".

האם מגיע לאזרחי ישראל לקבל שירותי דואר?

ידוע בוודאות שהביקוש למכתבים ירד וימשיך לרדת. ידוע גם שתחום חלוקת החבילות הוא רווחי וצומח, אבל לא מפצה לבדו על מבנה הוצאות קשיח. עוד עובדה היא שבנק הדואר מעניק שירותים בסיסיים למאות אלפי לקוחות, שמנועים או לא רוצים לנהל חשבון בבנק מסחרי.

אין טעם בפתרונות שיאפשרו לדואר להתאזן לשנה אחת או שנתיים בלבד, כפי שנעשה בתוכנית ההבראה הקודמת. באותה מידה אין טעם במסחור הדואר, אם הוא יוביל לכך שהסניפים יהפכו לחנות כללית ושירותי הדואר יהפכו לסרח עודף. וגם אין טעם בהפרטה – אם המפעיל הפרטי יקבל חברה ללא נכסים, יגרר להפסדים, ובסוף יחליט לסגור את העסק ואזרחי ישראל יישארו ללא דואר בכלל.

אם התשתית הנכסית של דואר ישראל תיהרס פעם אחת, יהיה קשה מאוד ויקר בהרבה להקים אותה מחדש, בשל המיקומים האסטרטגיים של הנכסים הקיימים.

להציל את שירותי הדואר, לא רק את מאזן החברה

במקום לבחון מה יציל את המאזן של חברת הדואר, הדיון הנכון והראוי הוא מה רמת שירותי הדואר שצריך לספק לאזרח. בחינה שצריכה להתחשב במעבר לעידן הדיגיטלי, ללא הסתמכות על דואר מסורתי כמקור הכנסה, וכן לקבוע רמת השירות שבנק הדואר צריך לספק כבנק חברתי.

היות שמכלול השירותים הללו עלול להיות גרעוני, המדינה צריכה להסכים לממן את ההפרש באופן קבוע, כפי שהיא עושה בשירותים חיוניים אחרים, תוך שינוי מהותי בהנחת היסוד הנוכחית, שממשיכה להכשיל את הדואר.

ללא שינוי מתבקש בהנחות היסוד, תוכניות ההבראה האחרונות הן רק הקדמה לתוכנית ההבראה הבאה, וממוקדות במצב החברה ולא במצב השירות לציבור. אם אכן יימצא משקיע פרטי שמוכן לרכוש את הדואר, תחת חובה לספק שירות אוניברסלי ללא תמיכה תקציבית מהמדינה, יש בכך סיכון לחיסול מוחלט של שירותי הדואר האוניברסליים בישראל.

נבחרי הציבור בוועדת הכספים מקבלים בכל פעם רק חתיכה אחת מהפאזל, ורק בהליכי חירום – פה לאשר כספים להבראה, שם לממן עוד פרישת עובדים, ובעתיד להסכים להפרטה מלאה. מעולם לא נעשה דיון מהותי על התמונה הרחבה של שירותי הדואר בישראל, שחושף את הנחות היסוד הסמויות של ההצעות השונות, ובחירה מושכלת בין חלופות בראייה עתידית.