שר האנרגיה ישראל כ"ץ מקדם היתרי יצוא נדיבים לגז למרות התנגדויות באוצר ובארגונים חברתיים, אלא שממידע שהגיע לידי דבר עולה שגם במשרד האנרגיה אין תמימות דעים לגבי התמיכה במהלך, ובכירים באגפים שונים חוששים מההשלכות ארוכות הטווח של ההחלטה.

מנהל אוצרות הטבע תומך בפומבי בייצוא, מתוך מחשבה שייצוא חופשי של גז מאפשר פיתוח נוסף במאגרים הקיימים ומעודד חיפושים חדשים, כך שגילוי עתידי של מאגרים נוספים ימנע מחסור בגז בישראל. לעומתו, בכירים באגפים אחרים במשרד חוששים שהיתרי יצוא מאסיביים מאיימים על עתיד משק האנרגיה בישראל, שלא יוכל להיגמל משימוש בגז עד סוף שנות ה-40.

הם מזהירים שהתוצאה תהיה שישראל תהפוך מיצואנית ליבואנית גז, על כל הסיכון האסטרטגי שנגזר מתלות בייבוא אנרגיה, כפי שאירופה גילתה לתדהמתה בשנתיים האחרונות. בשונה מעמדת מנהל אוצרות הטבע, העמדות המתנגדות להיתרי יצוא גז מאסיביים לא פורסמו בפומבי, אך מובעות בדיונים פנימיים במשרד.

לעמדות אלו היה הד בסוף חודש יוני השנה כשראש אגף התקציבים באוצר, יוגב גרדוס, פנה למנכ"ל משרד האנרגיה קובי בליטשטיין בבקשה לדחות את ההחלטות לגבי היתרים חדשים לייצוא מאסיבי של גז, מחשש שהן יגרמו למחסור בגז בישראל כבר בעוד 15 שנה. גרדוס ציין כי בכירים במשרד האנרגיה שותפים לדעתו. במשרד האנרגיה לא אהבו את העובדה שהמכתב מצא את דרכו ישר לתקשורת, וכלל לא הגיע לבליטשטיין.

גם שר כ"ץ לא אהב את הפלישה של פקיד בכיר באוצר לתחום שנמצא בסמכותו הישירה. "המשרד נכון לקיים שיח אודות מדיניות הגז הטבעי בכלל, ומדיניות הייצוא בפרט, עם כל גורם שחפץ בכך" אומרים בלשכת השר, אך מוסיפים: "עם זאת, מדיניות נכונה מגובשת בשיח מקצועי, ולא באמצעות הדלפות ואיומים".

השר כ"ץ הדגיש מספר פעמים ההחלטה על היתרי יצוא היא בסמכותו ולא דורשת עוד היוועצות עם גורמי המקצוע, וזה אכן המצב. מדיניות הייצוא גובשה עוד בשנת 2013, והסתפקה בשמירת כמות גז שעומדת על כ-50% מההערכות לכמויות הגז שנמצאות במאגרים שכבר התגלו. מבחינת כ"ץ, תכנון עתידי ל-25 שנה הוא מספיק, ואין צורך לשמור עתודות גז למשק הישראלי מעבר לכך. בפועל, השר לא מציע שום חלופה להתיישרות מוחלטת עם האינטרס של חברות הגז, שרוצות למכור כמה שיותר גז, כמה שיותר מהר, בכמה שיותר כסף.

8 חודשים שממשלת ישראל, למרות כל ההפרעות של המפגינים והתקשורת, עובדת למענכם. שמח על תרומתי להישגי הממשלה בתחום ייצוא הגז. יש הישגים בכל התחומים ובשישי הבא הרכבת בגוש דן תתחיל לעבוד. יש לנו ארץ נהדרת. https://t.co/6EnF7UYpM1

— ישראל כ”ץ Israel Katz (@Israel_katz) August 9, 2023

יש יתרונות מובהקים לייצוא, אך עד כה השר מתעלם מהחסרונות

יצוא מאסיבי של גז, יכול לשרת מספר אינטרסים ישראלים באופן חיובי – הוא יגדיל את הכנסות המדינה ויאיץ את הגדלת קרן העושר הריבונית. הוא יספק לחברות הגז תמריץ כלכלי להשקעות פיתוח במאגרים שיגדילו את התפוקה שלהם. הוא חשוב גם פוליטית בכך שיקל על האיחוד האירופי להסיט צריכה מרוסיה לספקים אחרים, הוא יכול להקל מאוד על מצרים, שסובלת כיום ממחסור בגז. הקמת תשתיות יצוא יכולה לסייע לישראל בקשריה עם מדינות נוספות כמו קפריסין וטורקיה. לטענת המשרד, יצוא חפשי גם מגביר את המוטיבציה לחפש גז בשטח הימי של ישראל, ולהגדיל את כמויות ההפקה האפשריות בסך הכל.

אלא שלייצוא מאסיבי של הגז יש גם חסרונות רבים מהם השר מתעלם: הוא מייקר באופן מובהק את הגז בשוק המקומי ומחריב את התחרות. הוא מקצר את משך היתרון האנרגטי שיש כיום על ידי חיבור 3 מאגרים שונים לרשת הגז הישראלית, מפני שהמאגרים הקטנים יתרוקנו יותר מהר וייצרו מחדש מונופול משמעותי למאגר לוויתן, הגדול שבהם.

תשתיות הייצוא האפשריות – צנרת ימית ארוכה או אסדת הנזלת גז צפה (FLNG) הן בעצמן מחייבות הוצאה של מיליארדי דולרים שגם פוגעות בתקבולי המדינה ממס חברות והכנסות לקרן העושר (מס רווחי יתר). חלק מההוצאה הזו ניתן לחסוך אם מגבילים את הייצוא למתכונת הקיימת, של כמויות מדודות בצנרת קצרה למדינות שכנות – מצרים וירדן, תוך שמירת עתודות מוגדלות לשוק המקומי. במשרד מעריכים את סך ההשקעות הנדרשות של חברות הגז ב-18 מיליארד דולר, אך החלק הנוגע לייצוא מוגבר עומד על סביב 50% מסכום זה.

לפי הגיאולוג יוסי לנגוצקי, אשר השתתף בגילוי המאגרים הקיימים, קל יותר למצוא מאגרי גז גדולים, לכן הסיכוי למצוא עוד מאגרים בסדרי גודל כאלה איננו גבוה. לדבריו, גם אם יש עוד כמות נכבדת של גז בשטח הימי של ישראל, הסבירות שהוא מרוכז במאגרים בהיקף שמצדיק את פיתוחם מבחינה כלכלית אינו גבוה, ומכאן שייצוא עתודות הגז שכבר התגלו הוא לקיחת סיכון גדול לגבי העתיד.

נושאים את שם האנרגיות המתחדשות לשווא

מסקנות ועדת צמח עודכנו ב2018 ב"ועדת אדירי" הראשונה, אותה הוביל מנכ"ל משרד האנרגיה דאז אודי אדירי. "ועדת אדירי 2" הגישה דו"ח לא סופי בשנת 2021, לפיו העלאת היעד של ישראל לאנרגיות מתחדשות מ-17% בשנת 2030 ל-30% מאפשרת יצוא גז ב"ראש שקט". אמנם, הדו"ח לא אומץ רשמית בתקופת השרה קארין אלהרר (יש עתיד), אך כעת השר כ"ץ בעצם פועל על פיו, ולא מתכוון לחכות עם ההחלטה על היתרי יצוא עד לעדכון המדיניות הבא, שממילא אמור לא להשפיע על מאגרים קיימים, אלא רק על גילויי גז חדשים.

בינתיים, יעדים לחוד ומציאות לחוד. לפי השר בעצמו, ישראל עדיין לא הגיעה בשנת 2023 ליעד של 10% מתחדשות במשק החשמל שנקבע לשנת 2020. הסיכוי לעמוד ביעדי 2030 הוא קלוש, בייחוד כשקידום אנרגיות מתחדשות תקוע גם בפריפריה וגם בריכוזי האוכלוסיה, והתקציבים לנושא שואפים לאפס.

בשונה מאירופה, בה הגמילה מדלקים מזהמים נעשית באמצעות שילוב של חשמל גיאותרמי, חשמל מפסולת, חשמל סולארי, טורבינות רוח, סכרים הידרואלקטריים וכורים גרעיניים, בישראל יש כמעט אך ורק חשמל סולארי. יתרון אירופי נוסף הוא גיבוי הדדי של רשתות החשמל, בעוד רשת החשמל בישראל היא אי חשמלי חסר גיבוי.

כלומר, גם אם ישראל תוכל להגיע בעתיד להסתמכות גבוהה על חשמל סולארי, הביטחון האנרגטי עדיין מצדיק תשתיות גיבוי משמעותיות בגז מכל הרכיבים בשרשרת – מאגרים, צנרת ותחנות כח.

ללמוד לקח ממצרים

מצרים חדלה לאחרונה מייצוא הגז בשל השילוב בין ירידה בתפוקת הגז במדינה, לבין עליית הביקוש לחשמל בקיץ בשל החום הכבד. למצרים יש שני מתקני הנזלת גז, אך פעילותם תוקפא לפחות עד אוקטובר. גם לאחר עצירת הייצוא, למצרים יש עדיין מחסור בגז. כיום גם בתעשייה וגם משקי בית סובלים מהפסקות חשמל תדירות ברחבי המדינה.

בטווח המיידי, יצוא מוגבר של גז למצרים היה יכול להיות פתרון הומאני, כלכלי ובעל ערך פוליטי. למעט הגז הישראלי, הסכם השלום עם מצרים כמעט ריק מתוכן כלכלי. יצוא מוגבר כזה איננו אפשרי כיום, משום שאין לישראל קיבולת יצוא נוספת בעת הזו, מבלי לפגוע באספקה המקומית. המקרה המצרי גם מדגים את התוצאה של מדיניות יצוא לא זהירה, שגורמת כיום להפסקות חשמל.

כמה גז ישראל צריכה בעתיד?

לפי תחזית משרד האנרגיה, הצריכה הישראלית בשנות ה-40 תגיע לסדר גודל של 30 BCM בשנה, יותר מפי 2 מגודלה כיום, ואמורה להישאר יציבה. לפי הידוע כיום, ישראל תזדקק לגז בהיקף לא קטן גם בשנות ה-50 וה-60 אם לא מעבר לכך.

הביקוש לחשמל בישראל צפוי לגדול מהר יותר מגידול האוכלוסייה, כחלק מהמעבר למשק אנרגיה דל פחמן. רכבות חשמליות, רכבים חשמליים וחשמול התעשייה הם כולם תהליכים שיפחיתו את התלות האסטרטגית של ישראל בנפט, אך יגבירו אותה בחשמל, כשהגז משחק חלק מרכזי בייצור החשמל.

לשם השוואה, ניתן לבחון כמה גז דרוש גם לפי יעד שנראה כיום לא ריאלי, של הסתמכות כמעט מוחלטת על אנרגיות מתחדשות. לפי מודל של מרכז השל בשם NZO 2050 , על בסיס טכנולוגיות קיימות ומוכחות, ניתן להעביר את ישראל ב-2050 ל-95% אנרגיות מתחדשות במשק האנרגיה כולו, אבל אותם 5% של גז ב-2050, שבהם ייעשה שימוש רק בחלק קטן מימות השנה, עדיין יסתכמו בעשרות אחוזים מהיקף הצריכה השנתי כיום – 5 עד 7 BCM בשנה. מכיוון שאין למדינת ישראל תכנית לשילוב מתחדשות מעבר ל-30%, כמות הגז שתידרש תהיה גבוהה בהרבה, כנראה בין 20 ל-30 BCM בשנה. כך – ויתור על יצוא מאסיבי של כ 200 BCM בשני העשורים הבאים, יוסיפו למשק המקומי עוד 7-10 שנים של גז מקומי בעתיד, לצד יתרונות נוספים כמו מחירים נמוכים יותר.

משרד האנרגיה: "ההליך מקצועי לחלוטין"

תגובת משרד האנרגיה לאמור בכתבה:

א. ככל שתתקבל החלטה על מתן היתרי ייצוא, המשרד יפרסם נתונים התומכים בכך. ההחלטות שיתקבלו מהוות יישום של המדיניות שנקבעה ביחס למאגרי תמר ולוויתן בוועדת צמח, שאושררה בוועדת אדירי 1, והביאה להישגים כלכליים וגיאופוליטיים אדירים. החלטות הממשלה הסמיכו את משרד האנרגיה והתשתיות לתת אישורי ייצוא בכפוף למדיניות שאושרה, וכך בכוונתנו לעשות, באופן המבטיח למשק את כמות הגז הטבעי הדרושה לו. בהמשך השנה תכונס הוועדה, אשר לפי החלטת הממשלה נדרשת לעסוק בתגליות חדשות בלבד, וצפויה להגיש המלצותיה בראשית שנת העבודה 2024.

ב. עם כל הכבוד לטענות המופרכות לגבי תהליך קבלת ההחלטות הפנים משרדי, התהליך נעשה בעבודה מקצועית משרדית משותפת בהובלת מנכ"ל המשרד, הכוללת את מינהל אוצרות טבע, רשות הגז הטבעי ואגף אסטרטגיה במשרד האנרגיה והתשתיות. כמו כן, כנדרש מהחלטות הממשלה, תתקיים גם היוועצות עם רשות הגז הטבעי.