השיח הכלכלי התקשורתי בימי המלחמה מתנהל, באופן מפתיע, סביב הסכמה גורפת יוצאת דופן. את מירב תשומת הלב תופס הדיון בכספים הקואליציוניים, והסערה סביבם מסתירה את הדיון האמיתי שצריך להתנהל – הדיון בקיצוץ תקציב המדינה לצורך מימון המלחמה.

הסעיף השנוי במחלוקת הוא הסעיף של הגדלת תשלומי השכר למורים ברשתות החינוך החרדיות. הוויכוח ראוי. בצדו האחד מורים חרדים ששכרם נמוך, ובצדו השני הטענה לפיה התוספת היא מסך עשן, שמטרתו לבצר את ההקלות שמקבלות רשתות חינוך פרטיות לא מפוקחות, והשוואת תקציביהן לתקציבי החינוך הממלכתי היא תהליך שסופו פירוק החינוך הממלכתי. כיום אפילו אנשי ימין תומכי הממשלה מבקשים לבטל את הסעיף הזה, בגלל ההוצאות הגדולות שנדרשות במלחמה.

הוויכוח על הכספים המגזריים הוא ויכוח על כמיליארד שקלים בשנה. הוא קדם למלחמה, לא קשור אליה, והוא חסר משמעות כלכלית לטווח הקצר. אבל בשמו ומסביבו, נעשה הרס רב – תקציבים חיוניים לעורף מתעכבים למעלה משבועיים בעימות בין שר האוצר לצמרת משרדו; פעילות הכשרת המורים נפגעת באופן עמוק; והשר ופקידיו מעוניינים גם לקצץ תקציבים חיוניים במערכת הבריאות, למוטט חלק ניכר מהחקלאים בישראל, ולפגוע בתוכניות החומש למגזר הערבי. אך על כל אלה לא נשמעת כמעט שום ביקורת.

שר האוצר זכה לאחרונה לראיון מסוג "אישית לוחצת" של קרן מרציאנו ב-N12. מרציאנו מתחה ביקורת חריפה על קיצוץ לא מלא של כל הכספים הקואליציוניים. השר הגן על בחירתו, ו'על הדרך' הבטיח קיצוצים גדולים בהרבה בתקציב הרגיל של 2024. השר לא זכה ממנה לטיפת ביקורת על ההבטחה לפגוע בשירות לציבור, דווקא בזמן מלחמה.

הוויכוח במספרים

הכלכלנים, נגיד בנק ישראל, פקידי האוצר וגם שר האוצר והעיתונות הכלכלית מסכימים כולם שבעת מלחמה יש להגדיל את תקציב המדינה לצרכים מלחמתיים, ובו בזמן לקצץ בתקציב המדינה הרגיל. לכולם ברור שהקיצוץ לא יוכל לממן את המלחמה.

לפי הערכות האוצר, עלות הלחימה היא כמיליארד שקלים ביום, ועוד כ-150 מיליון להוצאות האזרחיות. הצעת השר לתיקון תקציב 2023 כוללת תוספת של 22 מיליארד שקלים לביטחון, 13 מיליארד לעורף, ועוד כ-15 מיליארד פיצויים למגזר העסקי. 50 מיליארד שקלים. אם הלחימה תימשך עוד כמה חודשים, ייתכן שהסכום יגיע ל-150 מיליארד ויותר.

למרות הסכום הגבוה, לא מדובר בסכנה חמורה לישראל. החוב הישראלי ערב המלחמה היה כ-60% תוצר. החוב באיחוד האירופי וגם במדינות ה-OECD הוא כ-83% תוצר. החוב שעל ישראל לגייס כדי להגיע לממוצע הוא כ-390 מיליארד שקלים. אם מתחשבים בפגיעה בתוצר, מדובר בלפחות 300 מיליארד.

אז על מה ניטש הוויכוח? על כסף קטן. קיצוץ בכספים קואליציוניים שנע בין 1.6 מיליארד ל-2.5 מיליארד בתקציב 2023, ועוד וכ-6 מיליארד בכספים אלו ב-2024. על זה הרעש. ואילו הבטחות לקיצוצים גבוהים בהרבה בתקציב הרגיל עוברות בשקט, למרות שהנזק שיגרמו צפוי להיות חמור.

קודש הקודשים: אגף התקציבים

רק עיתונאי אחד עד כה העז להטיל ספק. קלמן ליבסקינד הקדיש את הטור האחרון שלו במעריב לביקורת נגד ההסכמה הגורפת שיש לקצץ את הכספים הקואליציוניים.

פרט להצגת הפער בין עלות המלחמה להיקף הנמוך של הכספים הקואליציוניים, ליבסקינד העז למתוח ביקורת על קודש הקודשים – עוצמתו של אגף התקציבים מול הדרג הפוליטי. לדבריו, "בעולם שפוי, דעתו של פקיד שהוא מומחה בכלכלה, אבל לא נבחר מעולם על ידי איש, אינה רלוונטית בשום דרך לשאלה אם אנחנו רוצים להישאר עם המשרד להתיישבות או עם המשרד לשוויון חברתי. אלו החלטות פוליטיות, שמקבלים הפוליטיקאים שאנחנו בחרנו".

עוד חשף ליבסקינד כי יש פער גדול של כ-50%, בין כספים קואליציוניים שעליהם החליטה הממשלה, לבין הסכום האמיתי של אותם סעיפים, שנקבע על ידי הפקידים. "הדרג המקצועי באוצר, מסתבר, עושה במספרים כאוות נפשו", הוא כתב, "כשהוא רוצה להציג את הממשלה כפזרנית, הוא מתייחס לסכום המלא שהיא אישרה. כשסמוטריץ' מציע עכשיו לקצץ את התקציב בגלל המלחמה, מסבירים לו באוצר שכל שקל שהוא מתכוון לקצץ שווה בעצם רק 50 אגורות, משום שממילא הם לא התכוונו לתת לו אותו".

אל אלוהי השווקים

מירב ארלוזורוב מ"דה מרקר" הגיבה לליבסקינד, בטור שלה , שבו כתבה: "מכיוון שדה מרקר הוא בין מובילי הקמפיין נגד סמוטריץ' בעניין הכספים הקואליציוניים, אין עוררין כי הטור של ליבסקינד נועד להתנגח גם בנו".

ארלוזורוב התעלמה לחלוטין מטענתו של ליבסקינד, לפיה בסיס התקציב מתוקצב "על מלא", ואילו הכספים הקואליציוניים נתונים לגחמות של הדרג המקצועי, ותקצובם כפול – סכום אחד, מנופח, להודעות הרשמיות, וסכום אחר, אמיתי, שאותו הם קובעים.

ארלוזורוב כן ניסתה לתרץ את חוסר הפרופורציה הזועק לשמים בין הוצאות המלחמה לבין הקיצוצים בתקציב, כקורבנות שיש להקריב לטובת אלוהי השווקים. לדבריה, "אמנם הקיצוץ הנדרש בכספים הקואליציוניים הוא בסך 6 מיליארד שקל, ואילו הוצאות המלחמה יכולות להגיע גם ל-100 מיליארד שקל, אבל בכל זאת זהו קיצוץ קריטי, בגלל האיתות שהוא מעביר לשווקים".

לפי ארלוזורוב, ראוי וחיוני להקריב צרכים ממשיים בשביל 'איתותים'. בטור אחר, היא כתבה כי "שוקי ההון העולמיים מצפים לאחריות תקציבית של ישראל, כלומר לראות אותה עושה את המקסימום שהיא יכולה כדי להקטין את החוב התופח שלה".

סמוטריץ' לא מערער על הדברים. להיפך. הוא תומך בגלוי בממשלה קטנה. גם הוא וגם נתניהו רוקדים ריקוד רטורי לפיו "צריך להכניס את היד לכיס", "לא נמנע כספים משום צורך חיוני", בעודם מקפיאים, מעכבים ומקצצים, כולל לצרכים החיוניים ביותר.

ארלוזורוב לא טועה כשהיא אומרת שעמדותיה זהות לעמדות של בכירי האוצר וגם של בכירי בנק ישראל, אבל איש מהם לא מתמודד עם ההיגיון הנורא של הטיעון הזה. מדינת ישראל היא מדינה עשירה בקנה מידה בינלאומי, אך לדעתם, אחרי המכה האיומה שהנחית עליה החמאס, המדינה צריכה להפיל על אזרחיה מכה שנייה, בדמות קיצוצים בשירותים חיוניים לציבור. הם יודעים שלא מדובר רק בסעיפים המגזריים, הקואליציוניים, ומעזים לטעון שהקיצוץ דרוש בכל מקרה, וגם שהוא קטן מדי.

להגדיל את ההוצאה, לא את הקיצוצים

השכל הישר אומר אחרת: ישראל לא צריכה לקצץ דבר, אלא להרחיב את התקציב השדוף שלה באופן קבוע. ישראל זקוקה ליותר השקעה בביטחון, בחינוך, בבריאות הנפש, ברווחה, וליותר כוח אדם שמסוגל לתפקד גם במצבי חירום. היחיד שהודה בכך עד כה, וזאת אופן חד פעמי, היה יאיר לפיד. "החלשנו במשך שנים מאוד את השירות הציבורי ועכשיו אנחנו מסתכלים על זה והכל מתפרק סביבנו", אמר, "הממשלה לא מצליחה לתפקד. החברה האזרחית עשתה צעד קדימה, אתה רואה דברים מדהימים שנעשים. אנחנו צריכים לחזק את המדינה. המדינה כגוף, צריך לחזק אותה באופן משמעותי, זו טעות שכולנו עשינו. גם לי יש חלק בזה וצריך לתקן את זה".

כל זה דרוש מאוד ולא זול בכלל. ייתכן שיחייב בהמשך הדרך שינוי במדיניות הפחתות המיסים, שמסייעות בעיקר לחזקים, להכבדה מסוימת בנטל המס, שבישראל הוא דווקא נמוך. בוודאי שהוא יצריך גם הגדלה של החוב.

לקלמן ליבסקינד, גם אם תודרך וגם אם איננו עיתונאי כלכלי, ואולי דווקא בשל כך, מגיע קרדיט. במקום בו שוררת הסכמה גורפת והרסנית, הוא פתח פתח לוויכוח חיוני ומתבקש.