מיכל האמוניה הוא נושא למאבקים חוזרים ונשנים כבר משנת 2001. כעת נראה שהוא הולך להיות מרוקן באופן סופי, אך הסיפור האמיתי גדול הרבה יותר. פרשת האמוניה כוללת בתוכה הרבה יותר מהמיכל במפרץ,  היא כוללת גם רגולציה חלשה שלא מצליחה להתמודד עם גופים עסקיים חזקים, מכרזים שכושלים למרות סבסוד נדיב, חשדות לשחיתות וקצת שכל ישר שבכל זאת פועל. והנה סיכום ביניים.

ההר שבדרך להפוך לעכבר

כשם שעיריית חיפה, הנאבקת נגד השימוש במיכל האמוניה, סמכה ידיה על דוח שהשווה את מיכל האמוניה לסכנה קיצונית לחיי אדם (השקולה למספר פצצות אטום), ניסתה חיפה כימיקלים להעצים את הנזק שלכאורה נגרם מהשבתתו.

החברה טענה כי המיכל דרוש לתעשיות שלמות, מתקנים ביטחוניים, הקמ"ג בדימונה, בתי חולים וחדרי קירור. האמוניה היא אכן חומר חיוני, אך למעט מספר מצומצם של מפעלים שסבלו, הסתגלו והתחילו לייבא אמוניה בדרכים אחרות, מדובר בעיקר בבעיה של מפעל אחד – חיפה כימיקלים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הצריכה הישראלית של אמוניה מתחלקת בינה לבין כימיקלים לישראל (כי"ל) – שגם נהגה לספק כמויות קטנות לשאר הצרכנים במשק, כאשר השליש של כי"ל כבר מסופק ביבוא של מיכלים קטנים. מכיוון שבכי"ל חזרו להציע אמוניה גם לשאר המשק, הבעיה נשארה רק אצל חיפה כימיקלים.

יסגור? ג'ולס טראמפ, בעל השליטה בחיפה כימיקלים (צילום: יח"צ).

נדייק, ייתכן שהמפעל הדרומי של חיפה כימיקלים היה כבר יכול להיות פעיל, עקרונית, אם הייתה מוכנה להתמקד בו בשלב זה, ולהפעיל מחדש את המפעל במפרץ חיפה מאוחר יותר. בדרום יש לחברה מיכל תפעולי, שניתן למלא באיזוטנקים, כמו אצל כי"ל. בצפון לחברה יש כושר אחסון תפעולי קטן מאוד והיא זקוקה למיכל גדול, או לאניה.

מכיוון שעיריית חיפה בוחרת להתנגד לכל פתרון שאינו מיכלים קטנים, המצב לא צפוי להגיע לפתרון גם בעתיד הקרוב. בעלי החברה ג'ולס טראמפ, התראיין בשבוע שעבר לדה-מארקר וסיפר על כוונתו "לסגור את החברה". זה לא יהיה כל כך פשוט. לטענתו, בכל חודש החברה מפסידה 10 מליון דולר. החזרה לפעולה של המפעל הדרומי בהקדם, עשויה להיות החלטה עדיפה לחברה. לעומת זאת, מהלך של סגירת החברה המצריך לפרק את המפעל הצפוני תוך פינוי הקרקע שאיננה שייכת לו, יכול לעלות מאות מליונים. בינתיים העובדים הוצאו לחופשה כפויה, והם ממשיכים לשלם את המחיר של מחדלי ההנהלה, אך הם גם תלויים בה. זהו מצב טראגי, אולי רק מהלך יוצא דופן, כמו פיצול המפעלים הישראלים של החברה והעברתם לידי העובדים, יפתור אותו, ולמה?

הפטנט של בית המשפט

ההנהלה של חיפה כימיקלים זוכה כיום לאמון נמוך מאוד. מבקר המדינה סבור שיש חשדות לפלילים באופן שבו עמדות המשרד להגנת הסביבה תומכות באינטרסים של החברה. בכל התגובות האחרונות לבית המשפט, הודיעה המדינה שהחברה לא עמדתה בכל החובות המוטלות עליה כדי לחדש את היבוא.

בית המשפט העליון קבע כי החברה ניסתה להתל בו ביחס לסגירת מיכל האמוניה, ולכן כתב בפסק הדין: "נוכח התנהלות המערערת עד הנה – אין מקום להאריך את רישיון הרעלים שלה מעבר לתאריך ,31.07.2017 אלא לשם החזקת האמוניה במיכל עד לריקונו המלא, וזאת למצער עד אשר תשלים את הריקון הסופי והמוחלט של המיכל בבטיחות ובביטחון הנדרשים , ובאישור המשרד להגנת הסביבה וגורמי הביטחון".

עלו על פטנט, השופטים ובראשם השופט חנן מלצר נכנסים לבית המשפט העליון לדיון בנושא האמוניה אפריל 2017 (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).

זה "פטנט" חדש שעושה סדר עם כל ההתחכמויות מן העבר – עד שלא תסגרו את פרשת המיכל, לא תקבלו היתר לייבא אמוניה בדרך אחרת. בכך נוצרת מוטיבציה להנהלת החברה לזרז עד כמה שאפשר את הריקון הבטיחותי של המיכל. בית המשפט הפך את המיכל לנטל בעבור החברה, תוך אבדן עמדת המיקוח שהוא היווה, מה שאפשר לחברה בעבר להיות אדישה למאמצים הכושלים של המדינה ליצור מפעל שיחליף את המיכל. כעת, נחקרת הפארסה הזו על ידי מבקר המדינה.

מה יחקור המבקר?

מבקר המדינה החל לעסוק בפרשה, כהסתעפות של בדיקת הזיהום במפרץ חיפה. חיפה כימיקלים איננו מפעל מזהם במיוחד. למעשה, הוא הצליח להפחית באופן דרמטי את כל הפליטות שלו, למעט פליטת זרחן למימי הקישון. הסכנה התאורטית של יבוא האמוניה אינה זיהום, אלא אסון של דליפה פוטנציאלית. המבקר יחשוף כנראה הרבה מהלכים שגויים שעשתה המדינה בטיפול במשק האמוניה, אך קשה לקבוע במדויק האם מדובר בשחיתות, או בכשל מקצועי.

חיפה כימיקלים דווקא לא בולטים, זיהום אוויר במפרץ חיפה. צילום: פלאש 90

מעניין מאוד מה יחשוף המבקר על המכרז שכשל להקמת מפעל אמוניה בישראל, כשמספר קבוצות רכשו את מסמכי המכרז ולא הגישו אף הצעה. המכרז נוהל באופן חריג על ידי המשרד להגנת הסביבה, שחסר ניסיון וידע בתחומים כאלו, כאשר במשרד החשב הכללי באוצר הצטבר ניסיון כזה, ככל שנסוגה המדינה מביצוע פרויקטים, והחלה למכרז עבודות תשתית בעזרת יזמים וקבלנים פרטיים. גם מענק הקמה של 240 מליון שקלים לא הפך את תנאי המכרז לרווחיים.

במקרה זה לא מדובר בחזירות יזמית, אלא בהרפתקה שהייתה צפויה להוביל להפסדים גדולים. השארת השליטה בגז הטבעי בידי מונופול "תמר", והסירוב של המדינה להטיל פיקוח על המחירים הם רק חלק מהסיפור. גם הכמויות המבוקשות של האמוניה, 150אלף טונות, שעולות על הצריכה השנתית בישראל (120-100 אלף טונות) , כולן נראות על פניו כקשיחות מדי מכדי להיות כלכליות. נהוג לחשוב שאמוניה כלכלית רק במאות אלפי טונות, אך ישראל לא יכולה לצרוך כמויות כאלו, אין לה למי לייצא את החומר במחיר כלכלי וטכנולוגיות חדשות מאפשרות נקודת איזון כלכלית דווקא בכמויות קטנות יותר. אבל איך כל זה לא היה ידוע למקבלי ההחלטות?

עניין של מדיניות

פעילי סביבה מחיפה מספרים שכשגלעד ארדן היה השר להגנת הסביבה, הוא אמר להם שאין צורך להגדיל את תקציב המשרד, ושיש בו די תקנים. זה, בלשון המעטה, עניין של השקפה ומדיניות.

ייתכן שבשם הדאגה ל"קלות עשיית העסקים" מפחדים בממשלה מתוספת רגולציה, וחיזוק של יחידות אכיפה ופיקוח. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, מדבר בגלוי בעד "דה-רגולציה" לעידוד העסקים. כך נותרנו עם ממשל שלא מצליח לפקח ביעילות.

תומך בד-רגולציה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר (צילום: אבישג שאר-ישוב).

כשבית המשפט הורה לרוקן את המיכל, לא דאג אף גוף ממשלתי לצמצם את המשבר בעזרת שמירת מלאי חירום. אחרי שהמיכל רוקן הם נזכרו לחייב זאת במילוי הבא, שלמעשה כבר לא יקרה לעולם. ההצעות לחלופות שנבחנו על רקע בטיחותי, התעלמו מהמשמעות הכלכלית של המשך יבוא ממקור בודד – שימור המונופול הפרטי והבלתי מוכרז במשק האמוניה. הממונה על ההגבלים העסקיים, עו"ד מיכל הלפרין, נמנעה מהכרזה בשל לאקונה חוקית, (הנפגעים מהמונופל אינם מתחרים בחיפה כימיקלים).

מונופול הרוכש אמוניה מאוקראינה, המיוצרת מגז רוסי זול, הוא אמנם מתכון נוח מבחינה כלכלית, אבל הוא מעניק כוח גדול מאוד לחברה עסקית כנגד מפקחיה, שהרי כל שאר הצרכנים תלויים בה. ייתכן שבמשרד להגנת הסביבה לא הצליחו להכיר כל זאת בזמן אמת, בשל עומס גדול והיעדר תקנים לאנשי מקצוע שמסוגלים להתמחות ולפקח באופן יסודי. במשרד גם לא ידעו מראש שאין שום דרך לרוקן את המיכל במהירות, שכן שהוא נבנה ללא ברז תחתון. חוסר הידע הזה, יכול להסביר את הקרבה היחסית בין עמדות המשרד לבקשות חיפה כימיקלים, ולא רק האפשרות לשחיתות, כפי שחושד המבקר. אך מרגע שחשד זה עלה לאוויר, מתחילה החגיגה.

ההתלהבות התקשורתית

הרדיו, הטלוויזיה והעיתונים התמלאו באייטמים רבים ו"חגגו" את ההודעה לתקשורת של מבקר המדינה. למעשה, הפרטים ששוחררו מספרים מעט מאוד. יש שניסו לקשור גם את עד המדינה מיקי גנור, לנושא האמוניה, מכיוון ששולחיו הגרמניים רצו לגשת למכרז שכשל באמצעות חברת בת.

גם הוא קשור? מיקי גנור בהארכת מעצר בבית המשפט השלום ראשון לציון (צילום: מוטי קמחי)

בסך הכל, מדובר בחשדות שאיננו יודעים את העובדות שביסודן ומוקדם לשפוט האם יש בהם ממש. עד שלא יתפרסם החומר של מבקר המדינה, אם וכאשר יתפרסם, אין לדעת במה דברים אמורים. במקביל, הקונצרט התקשורתי מתנהל בטון די דומה בכל הערוצים – החשדות לשחיתות מוצגים כהוכחה לשחיתות, והאווירה היא של "לערוף ראשים". אולי יש אפשרות טובה יותר?

מי צריך מכרז ?

אף אחד מהשרים האחרונים במשרד להגנת הסביבה – עמיר פרץ, גלעד ארדן, אבי גבאי, זאב אלקין וסגנו ירון מזוז – לא הטיל ספק בנחיצותו של המכרז להקמת המפעל בדרום לייצור אמוניה, עליו החליטה הממשלה. חלקם אף האשימו את חיפה כימיקלים בהכשלתו. כעת, בהחלטת ממשלה חדשה הוחלט להקים מפעל ללא שום מכרז. אז למה הלכו בדרך של מכרז מלכתחילה? האם כולם היו מושחתים, או שפשוט לא קיבלו הערכות מקצועיות נבונות?

זאב אלקין, השר להגנת הסביבה. צילום ארכיון: יונתן זינדל פלאש 90

יכול להיות שהמדיניות שסימן ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפני יותר מעשור, לפיה יש להילחם במגזר הציבורי – "האיש השמן", שמונע את צמיחת המגזר העסקי, "האיש הרזה" יצרה מצוקה. מרוב צמצום תקנים, נוצרה הישענות גוברת על יועצים חיצוניים והחלשה מקצועית של משרדי הממשלה, הנדרשים לפקח על גורמים עסקיים מתוחכמים, העולים בידע שלהם על נציגי המדינה.

כשהדרג המקצועי בממשלה נכשל בתפקידו להגן על האינטרסים הציבוריים של כולנו צריך לחזק אותו, לא להפריט אותו. ואיך בכל זאת השכל הישר כן השפיע לטובה ?

הפתרון הפשוט של האוצר

למשרד האוצר מגיעה מילה טובה בסיפור של משק האמוניה. במהירות רבה, הוציאו קול קורא לציבור, המציע לכל אדם להניח הצעה לגבי הסדרת משק האמוניה ופרסמו את התוצאות שלו במהירות.

קול קורא של מדינת ישראל למתן הצעות לאספקה שוטפת של אמוניה למשק

לפי הפתרון ארוך הטווח המוצע, חיפה כימיקלים תבנה על חשבונה מקשר ימי במרחק שלושה ק"מ מהחוף, אליו תתחבר אניית אמוניה, ואילו חברת KOYS, בראשנה עומד המהנדס אדריאן הלל, תקים מפעל אמוניה קטן בנגב. ככה, פשוט. אין מונופול, אין מכרז ואין צורך במכרז.

לכך גם רמז בית המשפט, כשכתב ש"ישנם סימנים שהמדינה משתחררת מהשבי הרגולטורי בו הייתה נתונה". מכיוון שלאמוניה אין כמעט שימוש כחומר בפני עצמו, התכניות של KOYS כוללות אפשרויות לייצור מוצרי המשך. אם תתחייב חיפה כימיקלים לרכוש מהם אמוניה, ימכרו גם לה, או למפעלים אחרים בדרום.

זה לא פתרון אופטימלי, מפני שהחלפת ספק בלעדי בשני ספקים בלעדיים לא מונע תרחישים עסקיים בעייתיים, אבל הוויתור על ייצור מונופוליסטי בכמות מוכתבת, כפי שהותווה במכרז, היא צעד בכיוון הנכון. ייתכן שבאוצר נקטו בגישה זו כי היא לא מצריכה השקעה של המדינה, בשונה מגישתו של אלי גרונר, שתבע להעניק לחיפה כימיקלים סבסוד של מאות מליוני שקלים כדי שתקים את המפעל בעצמה ותבצר את כוחה כמונופול.

יש בכך הגיון. היה ניתן גם להציע הגיון הפוך, שאם המדינה רוצה לעשות משהו ייתכן שעליה לנטוש את גישת התמריצים לבעלי הון פרטיים, ופשוט לעשות זאת בעצמה. מה שמתבהר יותר ויותר הוא שלא היה חכם לתת למשרד הלא נכון, לנהל את המכרז הלא נחוץ, לפתרון בלתי אפשרי, לבעיה שעדיין תלויה ועומדת, ומחזיקה את מאות העובדים של חיפה כימיקלים "תלויים באוויר", ללא שום אור ברור בקצה המנהרה.

להפיק את הלקח

לפני המשבר הנוכחי, חיפה כימיקלים הייתה מובילה עולמית בתחום הדשנים, וייתכן שהיא עדיין מסוגלת להיות כזו. היא הוקמה כחברה ממשלתית, הופרטה ליהודי אמריקאי המקורב לצמרת הפוליטית בישראל, שהסתבך ואיבד בה את השליטה לבעליה הנוכחיים, האחים טראמפ.

עובדי חיפה כמיקלים מפגינים מחוץ לכנסת 20/3/2017 (צילום: יונתן זינדל פלאש90)

מאבק העובדים של החברה על פרנסתם, הוא מאבק צודק מאין כמוהו, אך גם הוא מתקשה להיות רלוונטי כשמדובר בחברה פרטית בבעלות זרה, שמשרדי הממשלה מתקשים לפקח עליה. ריבונות של מדינה איננה רק המנון וסמלים, אלא יכולת ממשית לדאוג לאזרחים. במשך שנים המדינה לא עמדה ביעדים של עצמה לגבי הדאגה לבטיחות האזרחים וכעת גם אינה מצליחה להגן על פרנסת העובדים. לא בית המשפט העליון טרפד את היכולת הזו, אלא שורה ארוכה של מחדלים, קיצוצים, חולשות מקצועיות וכן – גם הפרטות – הם שהופכים את פרשת האמוניה ל"חלם" מודרנית ולא מאפשרים לפתור את המשבר ולהשיב הפרנסה לעובדים.