תעשיית האופנה העולמית היא הענף השני בגודלו בייבוא מוצרים החשודים כמקושרים לעבדות מודרנית למדינות ה-G20 – כך נחשף בדו"ח שפרסם בימים האחרונים ארגון , הנאבק בעבדות מודרנית. על פי הדו"ח, שווי כלל מוצרי האופנה שנמכרו במדינות אלו וחשודים ששרשרת הייצור שלהם כוללת העסקה בתנאי עבדות עומד על 127.7 מיליארד דולר בשנה. בכך הגיעה תעשיית האופנה למקום השני והלא מכובד לאחר תעשיית הטכנולוגיה, המייבאת מוצרים כגון פלאפונים ומחשבים בשווי של 200 מיליארד דולר.

ארגון העבודה העולמי מעריך כי כ-40 מיליון בני אדם ברחבי העולם חיים במציאות יום יומית של עבדות מודרנית, 71% מהן נשים. תחת הגדרת 'עבדות מודרנית' נכללות מגוון צורות העסקה, ביניהן עבודה בכפייה תוך הבטחות שווא למשכורת או לימודים חינם, מניעת חופש מעבר לשעות העבודה, חובות כובלים למעסיקים וכן של נישואים בכפייה וסחר בבני אדם. הדו"ח של Walk Free Foundation מתבסס גם הוא על הגדרות אלו.

לפי הדו"ח, השווי הכולל של מוצרים החשודים בשימוש בעבדות מודרנית ויובאו למדינות G20 עומד על כ-354 מיליארד דולר. כאמור, הענפים המובילים בניצול הם תעשיית הטכנולוגיה והאופנה, ואחריהן נמצאים דגים, קני סוכר וצמח הקוקה. כותבי הדו"ח מציינים כי מדינות ה-G-20 הן 20 המדינות הכלכלות החזקות בעולם, בהן מתבצע 80% מהסחר העולמי.

תופרת במפעל לייצור בגדים לאופנה עילית בבלקן. צילום ארכיון, למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: REUTERS/Danilo Krstanovic)

הדו"ח מצביע על אחד האבסורדים הגדולים בכלכלה הגלובלית: בעוד במדינות העשירות והחזקות נהוגים חוקים נוקשים כנגד עבדות מודרנית ושיעור האנשים הסובלים מהתופעה קטן יחסית, רבים ממוצרי הצריכה שצורכים אזרחי אותן מדינות כגון פלאפונים חכמים, מחשבים, בגדים ונעליים מיוצרים בתנאי עבדות מודרנית – על ידי אזרחים של מדינות אחרות, מתפתחות, ובאופן בלתי נראה עבור צרכני אותם מוצרים. זאת, עקב שרשרת האספקה המסועפת של מרבית מוצרי הצריכה, שיכולים לעבור במספר רב של מדינות תוך כדי הייצור לצד חוסר השקיפות בהליך הייצור.

"פעמים רבות מדי, הנטל של הכחדת העבדות המודרנית מושת אך ורק על המדינות בהן הפשע הזה מבוצע" אמרו ב- Walk Free Foundation עם פרסום הדו"ח, והוסיפו כי "בהחלט יש להן אחריות, אבל הן לא לבדן בזה. המעשה הנפשע וגדול הממדים של העבדות המודרנית דורש תגובה גלובלית אחידה". עוד טוענים בארגון כי "בהצהרה כי עבדות מודרנית היא בעיה שמתרחשת 'שם' (במדינות הייצור. מ.ה) מתעלמות מדינות בעלות תמ"ג גבוה מהחלק שלהן במשבר זכויות האדם."

כיום מבוססת תעשיית האופנה על שיטת המותגים, שבה חברות האופנה הגדולות משווקות למעשה את שמן, אך לא מייצרות בעצמן את הבגדים שנושאים אותו. הייצור הפיזי של הבגדים מתבצע על ידי קבלנים וקבלני משנה. כך יכולות חברות אלו להסיר מעצמן את האחריות למקרים של ניצול עובדיםעבודת ילדיםמפגעי בטיחות או מקרים של זיהום סביבתי, ולהשאיר את המותג שלהן 'נקי' בעיני הצרכן. חברות רבות מסרבות לחשוף את שמות וכתובות המפעלים המייצרים עבורם, בטענה לסודיות מסחרית ופגיעה בתחרות.

הניצול בתעשייה מתחיל בייצורו של חומר הגלם המרכזי – הכותנה. באוזבקיסטן, טורקמניסטן, קזחסטן וטג'יקיסטן, המהוות יצואניות מרכזיות של כותנה בשוק העולמי, מתבצע קטיף הכותנה בעבודה בכפייה ואפילו עבודת ילדים בחלק מהמקומות. על פי "קמפיין הכותנה", ארגון גג של פעילים חברתיים וסביבתיים הפועל לקידום מודעות לתופעה, משנעת ממשלת אוזבקיסטן כמיליון אזרחים בעונות הקטיף תחת איומים בענישה, סילוק מבית הספר, פיטורין ואבדן הטבות מהביטוח הלאומי. לפי פקחים מהפורום האוזבקי-גרמני, בעלי עסקים שסירבו להשתתף בקטיף אוימו בביקורת של רשות המסים וקוטפים שביקשו להשתחרר מהקטיף נאלצו לשלם "מס" בגובה של כ-40$, כמחצית מהמשכורת החודשית שלהם, בעבור שכירת שירותיו של עובד שיחליפם. בדצמבר האחרון הודיע ארגון העבודה הבינלאומי כי לראשונה התבצעה עונת הקטיף במדינה ללא עבודת ילדים אך תופעת העבודה בכפייה של מבוגרים נמשכה.

מלבד הכותנה, חושף הדו"ח כי גם שלבי הייצור השונים של הבגד כוללים מקרים רבים של עבודה בכפייה, עבודה ללא שכר, ניצול ופגיעה בחופש התנועה לאחר שעות העבודה, חובות כובלים למעסיקים ועוד שלל פגיעות המהוות דוגמאות לעבודות מודרנית. תופעות אלו מתרחשות בארצות הייצור המרכזיות של תעשיית האופנה – סין, הודו בנגלדש ווייטנאם. מחברי הדו"ח מעירים כי סיעוף שרשרת הייצור למצב בו למעלה מ-100 אנשים שונים יכולים לגעת בבגד במהלך ייצורו ועד הגעתו לחנות המותג, לצד המחסור בשקיפות הנהוג בתעשייה, הוא הגורם המוביל לבעיה.

דו"ח שקיפות תעשיית האופנה שהתפרסם במאי האחרון חשף כי למרות שרוב המותגים מתגאים באיכות חומרי הגלם שלהם, רק 39% מהמותגים מצהירים בפני הצרכנים כי הם מסוגלים לעקוב אחר שרשרת האספקה עד ללפחות אחד מספקי חומרי הגלם שלהם, ומתוכם רק מותג אחד מפרסם את שמו של ספק חומרי גלם שלו. המשמעות: 61% מהמותגים אינם מוכנים להתחייב לצרכנים שלהם כי הם יודעים מאין הגיעו אליהם חומרי הגלם. נראה כי שרשרת האספקה הסבוכה שיצרו המותגים מצליחה להערים אפילו עליהם.

ומה לגבי החברות הישראליות? ישראל עצמה לא מופיעה בדו"ח מכיוון שאיננה חברה במדינות ה-G20. בדיקת 'דבר ראשון' ממאי האחרון העלתה כי מרבית המותגים הישראלים לא הסכימו לחשוף אף פרט מידע בנוגע לשרשרת האספקה שלהם, וחלקם אפילו לא ראו בכך דבר פסול. במסגרת הכתבה התבקשו חמש חברות האופנה המובילות בישראל לענות על סדרת שאלות פשוטות:

  • באילו מדינות מיוצרים הבגדים של המותגים שבבעלותכן?
  • מה שמות המפעלים בהם מיוצרים הבגדים?
  • מהם כתובות המפעלים בהם מיוצרים הבגדים?
  • מהם היקפי הייצור במפעלים הנ"ל?

החברות שבדקנו בתחקיר הן קסטרו, הבעלים של המותג קסטרו וחלקים מהמותגים הודי'ס ואורבניקה; חברות פוקס ודלתא בעלות המותגים על שמן; חברתGolf&Co המחזיקה ברשתות גולףפולגת אינטימה ועדיקה, וחברת רנואר המחזיקה במותג על שמה ובמותג Twentyforseven. הפנייה לחברות נערכה לאחר שלא מצאנו באף אחד מאתרי המותגים, המהווים את נקודת החיבור והקשר בין המותגים ללקוחות, אף מידע נגיש על שרשרת הייצור, או דרך ליצירת קשר עם אדם בחברה שיכול לענות לשאלות הצרכנים בנושאים אלה

מדיניות העמימות הישראלית

האם מותגי האופנה הישראלים פחות שקופים ממפעל ה"טקסטיל" בדימונה?

פורסם על ידי ‏דבר העובדים בארץ ישראל‏ ב- יום שלישי, 5 ביוני 2018

תעשיית האופנה, שעל פי הערכות מספקת פרנסה לאחד מתוך כל שישה עובדים בעולם, רובן נשים, ידועה בתנאי העבודה הקשים והמסוכנים במפעלי הייצור, לצד יצירת מיתוס יופי לא מציאותי ודכאני ותרבות צריכה שמתוכננת כך שתגרום לנו לצרוך עוד ועוד. תעשיית האופנה היא גם התעשייה המזהמת השנייה בגודלה, לאחר תעשיית הנפט ואחראית ל-8% מסך פליטות הפחמן העולמית, לצד צריכת מים רבה וחומרי הדברה בגידול חומרי הגלם והפסולת הרבה הנוצרת מהבגדים שכבר "יצאו מהאופנה".