השעה קצת לפני 7:00 בבוקר, ולסניף Yellow שליד אעבלין נכנס ילד כבן שמונה. הקונים מציעים לו להתקדם בתור, והוא מוותר במחוות ידיים. אחרי עוד לקוח, הילד מבקש שלושה בורקסים ושתייה גדולה, מנהל דיאלוג קצר ומנומס עם המוכר, מוציא כמה שקלים מתוך שקית, והולך. משם הוא ימשיך ללכת 3 קילומטרים לחברים או לאחים שלו בצומת אבליים.

הוא לא מפה. הוא הוברח לישראל משטחי הרשות הפלסטינית כדי לקבץ נדבות, והמפעילים, המעסיקים או הסרסורים שלו מלינים אותו בחושה מאולתרת שסמוכה לצומת.

'ילדים בצד הכביש' זו לא תופעה חדשה. היא קיימת בישראל מזה שנים רבות, אך לנוכח המצב הכלכלי ההולך ומידרדר ברשות הפלסטינית לאחר הקורונה, הצמתים בצפון, במשולש וגם במרכז הארץ מלאים בילדים המקבצים נדבות, מוכרים בובות או מגיני שמש לרכב, או מנקים את שמשת האוטו.

'דבר' עקב מקרוב אחרי הילדים שעומדים במשך ימים שלמים בצמתים ובכבישים במקום ללמוד בבית הספר, ואחרי המפעילים שלהם. סדרת הכתבות נבנתה מעשרות שעות תצפית בשטח, שיחות עם משפטנים, פעילי זכויות אדם וגורמי ממשלה, בניסיון להתחקות אחר הגורמים לתופעה והדרכים לשנות אותה.

שקיות

הסימן הוא השקיות. בצמתים מרכזיים באזור כרמיאל, נצרת, או אום-אל פאחם בשעות לפנות בוקר או בשעות הלילה, אפשר לראות שקיות ניילון שקשורות לגדרות המתכת על אי התנועה. השקיות הן אחד הסימנים לכך כי שם סוחרים בילדים.

כמעט בכל שעה אחרת באור היום אפשר לראות את הילדים, הילדות, הנערים והנערות, מוכרים בובות, מגיני שמש, מציתים, מגבות ושאר פריטים שאפשר לקנות בזול ולמכור בכמה שהאדם שיסכים לפתוח את חלון המכונית ירצה לתת. לפעמים הילדים מוותרים על ההצגה או על ההגנה שהמכירה מעניקה להם מפני אשמת קיבוץ נדבות, ורק פושטים יד, לרוב עם עוד שניים שלושה ילדים. מבט לנתיב הנגדי יגלה עוד אחד, ועוד אחד.

בלילה, הם ישאירו בצומת שקית, כסימון טריטוריה או פשוט כדרך נוחה לאחסון הפריטים שמשמשים אותם להימנעות מאישום. ממילא כל העולם הוא תפאורה עבורם, לפחות את האביזרים אפשר להשאיר על הבמה.

במקום לטפל, המדינה עוצרת ילדים

אין גוף אחד בישראל האמון על הטיפול בתופעה הזו, וכיוון שרבים מהילדים הם שוהים בלתי חוקיים (שב"חים), כשהמשטרה עושה משהו בנידון – זה מעצר וחקירה של הילדים והחזרתם לרשות הפלסטינית. פעולה שהמציאות בשטח, מעבר לסוגיות המוסריות, מראה בבירור שאינה יעילה. בסך הכול, מדינת ישראל נכשלת כשלון חרוץ בהתמודדות עם התופעה.

במשרד המשפטים הגדירו את התופעה כ'סחר בבני אדם' והצביעו על הקשר עם ארגוני הפשיעה. בסרט התיעודי 'אגורות' העוסק בסיפורו של יחיא שקיבץ נדבות כל ילדותו, כינה הבמאי בדראן בדראן את המעסיקים של הילדים 'סרסורים'. עו"ד מיכל תג'ר, מנהלת הקליניקה לזכויות בעבודה באוניברסיטת תל אביב, טוענת בתוקף כי "ישראל מחויבת למאבק בסחר בבני אדם בדין הבינלאומי. היא יכולה להיאבק בתופעה הזו, והיא עשתה את זה בנוגע לנשים בזנות".

גם חברי הכנסת ערים לתופעה. "ילד בן שמונה שעומד בצומת הוא בסיכון… אז אני אפתור לכם את הדילמה. הוא בסכנה", אמרה ח"כ מיכל שיר (יש עתיד) יו"ר הוועדה לזכויות הילד בכנסת הקודמת, שכינסה שתי ישיבות בנושא. "את זה תכניסו לנוהל, כי אחרת אתם לא תגיעו אף פעם לתשובה. נוהל במדינת ישראל, שהיא מדינה מתקדמת ומתוקנת, כשהיא פוגשת ילד בצומת – היא לוקחת אותו, מבינה שמדובר בקורבן שנמצא שם לא כי הוא רוצה". לפני כחודשיים דרשה המועצה לשלום הילד שהוועדה תתכנס שוב בנושא. בינתיים זה לא קרה.

אין שום פחד

המפעילים של הילדים כל הזמן בשטח. הם נסתרים ובלתי נראים הרבה יותר מהילדים, אבל הם נוכחים, מפקחים ומנהלים את העסק ביד רמה. האלימות שמופעלת על הילדים לרוב אינה גלויה, הם אוחזים בגורלם כמו בעלי עבדים. הילדים אינם בני המקום, לא דוברים את השפה, וברור שהם חוששים מהכול. המפעילים יודעים זאת ומנצלים את היתרון הזה לטובתם.

בצומת אבליים, שם נדרס לפני שנתיים ילד בן 8 מחברון, יושב המפעיל בצל מתחת לעץ הצמוד לכביש. ניידות, אופנועים ושיירות של המשטרה העוברות בצומת לא מרתיעות את הילדים, וגם לא את המפעיל. נראה שהם והניידות שקופים אחד עבור השני. אין שום פחד. גם לא אחרי שבתחילת יולי האחרון נפצעו מדריסה אישה והבת שלה בצומת מכר בזמן שקיבצו נדבות.

"המצב שלי צרח לשמיים"

לא רק ילדים פלסטינים נשלחו לקבץ נדבות בצמתים. "כבר מגיל 7-8 הייתי נשלח לצמתים, צומת מרכזית בסחרוב. עומד שם, כל פעם שרמזור נעצר הולך מחלון, לחלון, לחלון, לפעמים הייתי נשלח עם האחים שלי", סיפר נפתלי אמבש בישיבה מיוחדת של הוועדה לזכויות הילד שהתקיימה בדצמבר 2021, "זה היה יכול להיות בחום מטורף, או ביום צום, לפעמים תנאי למזון – עד שנגיע למכסה. לפעמים מקור לתסכול גדול – תחרות בין הילדים שמועסקים על מי יעבור אצל מי, כי כבר מפתחים מיומנות 'זה יפתח חלון זה לא יפתח חלון'."

נפתלי אמבש מתאר את חוויותיו כילד שנולד בכת המתעללת של דניאל אמבש, שלצד כל מסכת הייסורים השונים שעבר, נשלח לקבץ נדבות בצמתים בירושלים. לעומת הילדים הרבים בצמתים, דניאל היה ילד יהודי, שישן בלילות בביתו המתעלל. הילדים הפלסטינים בצמתים מולנים בבתים, מחסנים או חצרות של המפעילים, או בחושות בצידי הדרכים, חשופים באופן תמידי לסכנות של דריסה, ניצול מיני, גירוש, גניבה ואלימות ישירה. אמבש סיפר על חויותיו בוועדה כגבר בוגר, וגם אז, הכאב והעלבון ניכרים על פניו.

"סיפור אחד שנחקק היטב, זה היה בלילה", סיפר אמבש. "ערב רגיל, ובעצם ברמזור אדום עברתי בין מכוניות. מודעות לזהירות לא הייתה שם, יש משהו על התחושה הכללית המוסווית – הנסיון לעורר את הרחמים של האנשים שנותנים את הצדקה, זאת אומרת שיכול להיות שחיי לא היו נחשבים אצלי, אולי עדיף שיקרה לי משהו מלהיות כאן".

"באותו ערב הייתי עם קופה ופשוט נהג קטנוע נהג באמצע, נתן לי מכה, והעיף אותי לצד השני של הכביש", שחזר אמבש. "באותו הצומת במזל היו אמבולנס וניידת משטרה. הקופה התנפצה ועפה, הכסף נפל בכל מקום, המצב שלי צרח לשמיים. לקחו אותי לשערי צדק עד שהתעוררתי. היה שם משטרה. כשהתעוררתי, לקח כמה שעות, מבחינתי זה היה סימן לתקווה. אירוע מכונן שיגרום להפסקת העניין הזה.

המפגש של אמבש עם הרשויות לא גרם לאף אחד לעצור. לא לשוטר, לא לרופא, לא לנהג האמבולנס, לא לעובדת הסוציאלית. אם היו עוצרים, כך אמר, אולי הפשעים של הכת היו נחשפים מוקדם יותר. "אם רוצים להגיע למי ששולח, מגיעים למי ששולח".

אחרי התאונה שלו, חזר לצמתים לקבץ נדבות. "היתה פעם ששוטר שאל אותי אם אני הולך לבית ספר, אמר לי 'שלא אראה אותך שוב פה'. לא היה צריך להיות מתוחכם להבין שאחזור לשם תוך מעט זמן".

"בתדיר הייתי עומד שם, ושני אוטובוסים ככה 'וואם', סכנת חיים יום יום", תיאר אמבש. "כל מי שנוסע בכביש הוא מעורב. אם אתה נותן אתה חלק מהפעילות, בגללנו זה מתקיים. על מי הם עושים את הקופה? על ליצנים שעוברים שם ולא אכפת להם".

הילדים שם כי המדינה מאפשרת

סיפורו של אמבש הוא סיפור שנחשף והובא בבהירות, בפירוט ובעברית בפני הציבור. סיפוריהם של עשרות ומאות ילדים ערבים, המבלים ימים ארוכים בצמתים בצפון ולא בספסל הלימודים, טרם סופרו.

בצמתים הצפוניים של כביש 70 ו-85 בחודשים יוני, יולי ואוגוסט, גם בחגים המוסלמיים, תוך גל חום, בהפגנות הדרוזים נגד הטורבינות בגולן, בהפגנות נגד הרפורמה, אפילו בזמן המבצע בג'נין – הילדים בצמתים. לפעמים פחות, אבל לרוב יותר. הם שם הרבה שנים, ובמספרים שנראה שהולכים וגדלים מאז הקורונה. הם שם כי נשלחו, כי הועברו, כי לא הייתה ברירה, כי העלימו עין, כי אנשים מרוויחים מהכספים שהילדים מקבלים, אבל בשורה התחתונה – הם שם כי המדינה מאפשרת את זה.

***

לכתבות נוספות בסדרה:

בעיני רשויות החוק, הילדים הפלסטינים בצמתים הם לא קורבנות, אלא עבריינים

נער פלסטיני שקיבץ נדבות בישראל נשלח על ידי 'מעסיקו' לדקור אדם אחר. עדותו חושפת שהוחזק בתנאי עבדות

הילדים מתקלחים בשיבר, המפעילים סופרים שקלים בצל: תיעוד בלעדי של מערכת הניצול מאחורי הילדים בצמתים