הצעת התקציב שעברה בקריאה ראשונה בכנסת אתמול (רביעי) מבוססת על כמה יסודות מנוגדים. הרחבת מסגרת התקציב גדולה כדי לעמוד בהוצאות המלחמה וחיזוק העורף, בהיקף של 70 מיליארד שקלים. לצידם, כ-10-10.5 מיליארדי שקלים קיצוצים עמוקים בתקציב השוטף, כולל קיצוצים במנועי צמיחה וההעלאות מיסים בהיקף מוערך של 7-9 מיליארד שקלים, שיוטלו דווקא על ציבור העובדים, לרבות השכבות החלשות.
תקציב של מראית עין
במקום תכנון כלכלי מוקפד, הצעת התקציב מבליטה שתי מוסכמות אידיאולוגיות, שאפשר לכנותן מראית עין. העיקרית – היא מראית העין של "אחריות תקציבית" – מונח מכובס שמשמעותו קיצוצים, גם כשהם למעשה חסרי אחריות. כך נולדה חבילת המיסים והקיצוצים בתקציב, בהיקף מוערך של 17-20 מיליארד שקלים, שתפקידה המוצהר הוא לאותת לגופים הבינלאומיים על הנכונות לפגוע בציבור כדי לשפר את מצב הקופה. רק בעולם מושגים מעוות ניתן לכנות קיצוצים עמוקים בזמן מלחמה כגילוי של אחריות, בייחוד כשרמות החוב הישראלי נמוכה מאוד בהשוואה למדינות מפותחות.
המראית השנייה היא "התקציב המאחד", בלשונו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית), שפירושה: לפגוע בכל המגזרים ובכל התחומים. תקציב כזה לא מסוגל לאחד את הציבור ולא רק כי שום תקציב גזירות לא מסוגל לכך, אלא שהגזירות לא באמת נוחתות באופן שווה. התמיכה באברכים עוברת גידול דרמטי של מאות מליוני שקלים בשנה, בעוד הציבור שמתגייס לצבא סופג גזירות וקיצוצים מכיוונים רבים, כולל בשעות הלימוד במערכת החינוך הציבורית. עליית המסים נוגעת בעיקר לציבור העובדים, ונזהרת בכבודם של המעסיקים ומי שהכנסותיו מהון, שלא נדרשים להימתח במידה דומה. פגיעה קשה במיוחד מוטחת בערבים, דרך קיצוץ דרמטי בתכניות ההשקעה ביישובי המיעוטים, שמטרתם המוצהרת היא לצמצם פערים.
הסיכוי להורדת דירוג האשראי הוא אירוע מופרז בחשיבותו
בסוף השבוע הקרוב ייתכן שסוכנות מודי'ס תוריד את דירוג האשראי בישראל, אך זה כנראה האירוע הכי מופרז בחשיבותו לגבי הכלכלה הישראלית, למרות השימוש העצום בו בידי פוליטיקאים ועיתונאים.
ראשית, עלות גיוס החוב במבצע חוץ של ישראל כבר התייקרה, מה שמשקף בפועל הורדת דירוג. מנגד, אין צידוק ענייני לשינוי דירוג, היות ולישראל חוב נמוך יחסית למדינה מפותחת ויתרות מט"ח עצומות, גדולות בהרבה מהחוב. מדובר בהחלטה סימבולית ופוליטית, כשבישראל מפעילים לחצים על הסוכנות שלא להוריד דירוג.
שלישית, רק כ-15% מהחוב הלאומי של ישראל הוא חוב מדורג, ובשוק ההון המקומי יש יכולת מימון נרחבת להמשך גיוסי חוב בשקלים, שאינם מושפעים מהדירוג. רביעית, בשוק ההון מצפים לכמה הורדות ריבית בשנה הקרובה מצד בנק ישראל, מה שיפחית את עלות החוב הישראלי בצורה הרבה יותר מובהקת לעומת דירוג האשראי.
הקיצוצים כוללים פגיעה במנועי צמיחה, מה שמסכן את הכלכלה
הצעת התקציב לא כוללת רק שינויים מחוייבים בשל הלחימה, אלא עוד שינויים מהותיים. הגדול שבהם הוא קיצוץ עמוק בתקציב הפיתוח של משרד התחבורה. קיצוצים נעשים גם בהכשרות מקצועיות ובסעיפים אחרים בשירות התעסוקה, במערכת החינוך, במערכת הבריאות ותוספות מינוריות מאוד לנושא מערכת בריאות הנפש, למרות העומסים הכבדים עליה בעת הזו וגם בעתיד הנראה לעין.
אלו קיצוצים במנועי צמיחה כלכליים, והם עלולים ליצור לולאה מסוכנת של צניחה בהכנסות המדינה בשנים הקרובות, מה שיצדיק עוד קיצוצים בעתיד. את ההשלכות הקשות הללו ניתן למנוע בקלות – אם הממשלה תתגבר על סוגיית "מראית העין" של הגדלת החוב.
מה שדרוש לישראל בטווח המיידי זו רשת ביטחון חברתית מקיפה, שלא תשאיר אף אחד מאחור, ביחד עם השקעה ציבורית גדולה בכל המקומות בהם קיים חוסר גדול בהשקעות. סוגיית הגודש בכבישים לבדה, גורמת לנזק מוערך של כ-40 מיליארד שקלים בשנה למשק, אף שהוא פזור על פני תחומים רבים: בזבוז דלק, תאונות דרכים, אובדן שעות עבודה, זיהום אוויר ופגיעה במצב הרוח של הנוסעים. הנזק הזה לא רשום בתקציב המדינה, אך הקדמת הפתרונות בתחום הסעת המונים היא מה שתאפשר להצמיח את המשק דרך צמצום הנזק הזה. זה בדיוק הסעיף ממנו הממשלה קיצצה את הסכום הכי גבוה – 3.4 מיליארד שקלים, לצד קיצוצים בפיתוח כבישים ונתיבי תחבורה ציבורית.
זו ממש הדגמה מעולה לאיך מה שנראה חסכני על הדף הוא למעשה הרסני כלכלית במציאות. כך גם הקיצוצים בתמיכה בתנועות הנוער, בחינוך הממלכתי, בתמיכות בחקלאות ובבריאות – שמשלבים נזק כלכלי עם פגיעה בלכידות החברתית.
מרבית התקשורת הכלכלית תומכת בקיצוצים, כמו גם כל הקשת הפוליטית – כשיש ויכוחים בשוליים לגבי במה רצוי לקצץ יותר ובמה לא. מדובר בהישג כמעט הגמוני של החשיבה הכלכלית הימנית, כשאיש לא מציע שום תכנית מבוססת שמאל כלכלי. החשיבה הזו בולטת גם בעולם, אבל לא באופן קיצוני כמו בישראל, שבה ההוצאה הציבורית נמוכה בכ-171 מיליארדי שקלים בממוצע לעומת המדינות המפותחות.
החברה הישראלית זקוקה להשקעה ציבורית בהיקפי עתק ולשיפור בשכר העובדים המשתכרים מתחת לממוצע. את חלק מההשקעה ראוי לממן באמצעות גביית מיסים, אך בצורה פרוגרסיבית, ולא על ידי הטלת נטל כבד דווקא על ציבור העובדים, כולל ברמות השכר הנמוכות. במקום זאת, הממשלה בחרה במראית עין כפולה, מיותרת ומזיקה.
