את מסע הבחירות לכנסת ה-23 החליטה ח"כ איילת שקד לפתוח במאמר המשתלח בעבודה המאורגנת ובהסתדרות, ומציג את הארגון המייצג מאות אלפי עובדות ועובדים ישראלים כאחראי לכל תחלואות המשק והחברה בישראל. על פניה נראית עמדתה של שקד מנומקת, אבל מתחת לשכבה של חצאי אמיתות והצגה מגמתית של נתונים, מתגלה לא תפיסה כלכלית חברתית מנומקת, אלא שנאת איגודים ישנה ומאד לא "מדעית".

הצמיחה והפריון

את המאמר ממקדת שקד בסוגיית הפריון והצמיחה לנפש בטענה כי ההסתדרות, בהתנהלותה, גורמת לכך שישראל משיגה תוצאות נמוכות בשני המדדים הללו. קביעה זו אינה נתמכת בשום מחקר, ונסמכת על דעה קדומה בלבד. האמת הפוכה; דו"ח בנק ישראל מאוגוסט האחרון, שעוסק בסוגיית הפריון במשק בהרחבה, מצביע דווקא על הממשלה כאחראית לבעיה באמצעות תת-ההשקעה בחינוך, תת-ההשקעה בתשתיות הציבוריות, מדיניות עידוד השקעות הון בלתי-יעילה ורגולציה מכבידה. גם ההמלצות של דו"ח ה-OECD מיולי האחרון בנושא הזה בדיוק כוללות שורת המלצות להגדלת הפריון, ובראשן הגדלת ההשקעה בחינוך ובתחבורה ציבורית. אף אחת מההמלצות של שני הגופים הללו, שקשה להאשימם בתפיסה כלכלית-חברתית שמאלית במיוחד, לא עסקה בהחלשת העבודה המאורגנת.

למעשה, הכוח המרכזי שדחף את התוצר, התעסוקה והשוויון כלפי מעלה בשלושת העשורים האחרונים הם הישגיה של העבודה המאורגנת. הדוגמה הבולטת לכך היא העלאת שכר המינימום מ-4,300 ל-5,300 ש"ח בחודש בשנים 2015-2017, תוצאת מאבק של ההסתדרות. השכר החציוני בישראל עומד על 7,452 שקלים, כלומר כמחצית מהישראלים הושפעו באופן ישיר מהעלאת שכר המינימום עליה נאבקה ההסתדרות. כן, אותם אנשים שכל עלייה של שקל אחד בשכרם, מתורגמת לצריכה ולצמיחה כלכלית. מעבר לתרומה הישירה לצמיחה, מדובר גם במהלך שתרם לצמצום אי השוויון במשק הישראלי: בעשור האחרון נרשמה ירידה משמעותית של מדד ג'יני לאי שוויון בישראל – מ-0.38 ב-2009 ל-0.35 ב-2018 (שבה נרשמה עלייה קלה, אך מוקדם מדי להצביע על מגמה).

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מהלכי ההסתדרות דחפו את ישראל לרמת פריון כמעט זהה לזו של המדינות המפותחות למרות תת-ההשקעות של הממשלה בתשתיות, חינוך ותחבורה, ולמרות שחלק מהציבורים במדינת ישראל כלל אינם לוקחים חלק במעגל העבודה

שיפור תנאי השכר של העובדים היא הדרך הבטוחה ביותר להגדיל גם את הצמיחה וגם את הפריון. לצד העלאת שכר המינימום, גם העלאת שכרם של עובדי המגזר הציבורי בהסכם השכר מאפריל 2016, שנחתם בין שר האוצר משה כחלון ליו״ר ההסתדרות דאז אבי ניסנקורן, דחפה לצמיחת המשק. צו ההרחבה המחייב פנסיה חובה, אותו הובילו ההסתדרות והמעסיקים בשנת 2008, הוא זה שעל פי דו״ח ה-OECD האחרון הביא לכך שמצבם הפנסיוני של הקשישים בישראל במגמת שיפור, בשונה משאר מדינות הארגון.

לולא פעולות אלה של ההסתדרות, הצמיחה בישראל היתה נמוכה בהרבה. למעשה, מהלכי ההסתדרות דחפו את ישראל לרמת פריון כמעט זהה לזו של המדינות המפותחות למרות תת-ההשקעות של הממשלה בתשתיות, חינוך ותחבורה, ולמרות שחלק מהציבורים במדינת ישראל כלל אינם לוקחים חלק במעגל העבודה.

איילת שקד בכנס החרות (צילום: עומר כהן).

בארגון המדינות המפותחות בעולם רואים בנציגויות העובדים מפתח להנסקת המשק

מי שעוקב אחרי השיח הכלכלי בעולם יודע שב-OECD לא רואים באיגודים המקצועיים 'בעיה' החוסמת את הצמיחה – אלא בדיוק להיפך. מחקר שפרסם לאחרונה ארגון ה-OECD מראה כי קיומם של איגודים מקצועיים הוא שמאפשר 'צמיחה מכלילה' – כלומר, צמיחה שמרבית האזרחים גם נהנים מפירותיה. מחקר נוסף שפרסם הארגון במאי השנה מדגיש את חשיבותם של איגודים מקצועיים בהתמודדות עם שינויים בעולם העבודה. בעוד ששקד רואה בנציגויות העובדים "מעצור" בפני רפורמות או שינויים, כלכלני המדינות המפותחות והעשירות בעולם רואים בהם מפתח לשיתוף פעולה שמנסיק את המשק ומביא את העובדים ללקיחת חלק ברפורמות.

הפגנת עובדי חברת החשמל מול משרד הראש הממשלה במחאה על פיטורי עובדים. 8.12.14 (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).

בעוד ששקד רואה בנציגויות העובדים "מעצור" בפני רפורמות או שינויים, כלכלני המדינות המפותחות והעשירות בעולם רואים בהם מפתח לשיתוף פעולה שמנסיק את המשק ומביא את העובדים ללקיחת חלק ברפורמות

כך היה ברפורמה בחברת החשמל, כשהעובדים הם שהציגו את השאלות כבדות המשקל ביחס לעתיד משק החשמל. כך גם במקרה של משבר שוק הסלולר והצבעתם של ועדי העובדים (ולא ההנהלות) על הבעיה הקשה של חוסר השקעה בתשתיות עקב רגולציה לקויה, שמדרדרת את האינטרנט בישראל לפיגור מול מדינות העולם. וכך גם עולה מדבריו של יו"ר הסתדרות המעו"ף גיל בר-טל, שמבקש מעובדי הרשויות המקומיות להתכונן לאוטומציה, ואף הקים לאחרונה צוות לבחינת עתיד עולם העבודה בבנקים. לפני כמה חודשים נחתמו הסכמים מבניים חדשים ב׳מקורות׳ ובנמל חיפה, להם היתה שותפה ואותם הובילה ההסתדרות. האם היינו מעדיפים עולם בו העובדים אינם מיוצגים? עולם בו למעסיקים – או למדינה כמעסיק – כוח אינסופי לכפות שינויים בלא משא ומתן וללא דיאלוג?

החומה האחרונה בפני התאכזרות לחלשים ביותר

שקד טוענת נגד זכות השביתה, קו המגן האחרון שעומד לחזקת העובדים, אבל האמת היא שככל שאיגודי העובדים חזקים יותר, כך ימי השביתה פחותים יותר. דו"ח משרד העבודה על נתוני השביתה של השנים האחרונות מוכיח זאת: אם בשנות התשעים, כשהעבודה המאורגנת הייתה חלשה ומותקפת, איבד המשק עשרות מיליוני ימי עבודה בשנה בגלל שביתות, דווקא בעשור האחרון, על רקע התחזקותה וגדילתה של ההסתדרות, ירד מספר ימי השביתה אל מתחת לחצי מליון בשנה. בשנים אלו גם החל שיתוף פעולה משולש בין המעסיקים, הממשלה והעובדים, כאשר השניים הראשונים ראו בהסתדרות גורם אחראי וחזק שניתן להגיע איתו להסכמות.

השימוש בנשק 'השביתה הכללית' על ידי ההסתדרות בשנים האחרונות נעשה במאבקים עבור החלשים ביותר – עובדי הקבלן, הנכים והעובדים בענף הבנייה. לולא הכוח המאורגן של העובדים היו נשארים ציבורים אלה ללא כל הגנה מגזירות כלכליות וחסרי כל סיכוי לשיפור מצבם

מספר ימי העבודה שאבדו למשק בעקבות שביתות (גרפיקה: אידאה)

השימוש בנשק 'השביתה הכללית' על ידי ההסתדרות בשנים האחרונות נעשה במאבקים עבור החלשים ביותר – עובדי הקבלן, הנכים והעובדים בענף הבנייה. לולא הכוח המאורגן של העובדים, ובעיקר עובדי השירותים החיוניים עליהם נהנית שקד לזרוק בוץ, היו נשארים ציבורים אלה ללא כל הגנה מגזירות כלכליות וחסרי כל סיכוי לשיפור מצבם, בוודאי תחת הממשלה בה היתה שותפה שקד. ארגוני העובדים של הנמלים, הרכבת ונתב״ג הם החומה הבצורה האחרונה בפני גל התאכזרות חסר מעצורים עבור מי שנשאר מאחור.

הסיבות לשביתה בישראל בשנת 2019 (גרפיקה: אידאה)

 

 

 

פריון וצדק אינם תרתי דסתרי

הישג נוסף של העבודה המאורגנת שהועיל לפריון (וגם לצלם המוסרי שלנו כחברה, אם השרה לשעבר רואה בכך ערך…) הוא היפוך המגמה בתחום עובדי הקבלן. בעקבות מאבק של ההסתדרות נקלטו אלפי עובדי קבלן במגזר הציבורי להעסקה ישירה. אם נקשיב לעותמאן איספהאן, המפקחת על עובדי הנקיון בבי"ח רמב"ם, שהפכו לפני שלוש שנים לעובדים מן המניין של בית החולים, נוכל להבין את הסיפור כולו.

עותמאן, עובדת ניקיון בבית חולים רמב"ם (צילום: יעל אלנתן)

"בתקופת הקבלן לא היה לנו איפה לאכול", סיפרה איספאהן ל'דבר', "היינו יושבים במדרגות החירום, מסתתרות לחפש מקום. עכשיו אנחנו יושבים בחדר האוכל עם כל העובדים. ארוחה עולה בערך 3.5 ש"ח. בזמן הקבלן היינו מתלוננים על נעליים, בגדים, שאין איפה לאכול, היינו עובדים 20 יום ולא היינו מקבלים את השכר כמו עכשיו על משמרות, יש פער גדול. מקבלים עכשיו את כל התנאים – חופשה, מחלה, הכול. רואים את זה שאנחנו כולנו שמחים. אני מרגישה יותר טוב להגיע לפה".

השיפור בתנאי העבודה של איספאהן איננו רק אירוע משמח ברמה האישית. בנייתו של מעמד ביניים ישראלי איתן (כמו שניתן לראות גם בעלייה בשכרם של נהגי האוטובוסים) היא תנאי יסודי נוסף לצמיחת המשק הישראלי והגדלת הפריון.

נאה דורשת

בפסקה האחרונה במאמר יוצאת שקד להגנתם של בעלי העסקים הקטנים, כביכול. קשה שלא לראות טעם לפגם בכך שדווקא המפלגה שהיא עומדת בראשה טרם הסדירה את התשלום לספקים עימם עבדה במערכת הבחירות האחרונה. לפני שבית הדפוס או ספק הסנדוויצ'ים סובל מהעובדים המאוגדים, הוא סובל מכל אלו שלא שילמו לו על העבודה שביצע.

דרושים קונים

לשנאת העבודה המאורגנת של שקד יש אולי תומכים בקרב קבוצה קטנה ואליטיסטית, אבל תוצאות שתי מערכות הבחירות האחרונות הוכיחו כי הציבור לא קונה את הסחורה הזו. גם 'ימינה' של שקד וגם 'זהות' של פייגלין רצו עם קמפיין המקדש את הרעיונות הליברטיאניים ולוקה בשנאת העובדים, וכשלו. גם שקד וגם פייגלין נהנו מ״הייפ״ תקשורתי אבל מסתבר שבישראל 2019, זה לא מספיק. הציבור מחפש תפיסות עולם מאוזנות, מבוססות ושקולות יותר.