שר התקשורת קרעי החליט אתמול (רביעי) לבצע שימוע שאמור לבלום את חברת דואר ישראל בתהליך סגירת הסניפים ההמוני שהיא מבצעת. סגירת הסניפים היא חלק מתכנית ההבראה של החברה, על רקע הירידה הגדולה והמתמשכת בביקוש לשירותי דואר – ליבת הפעילות של החברה.  

גם אם תתקבל ההחלטה להאט ולהקשות על סגירת סניפים, השיפור בשירות לציבור צפוי להיות קטן, זמני ומסוכן לעתיד החברה. 

לכאורה, מדובר בהליך ראוי – בו כל סגירה של סניף מחייבת הצגת תיק מידע מפורט על הסניף והשירותים החלופיים שמציע הדואר ללקוחות אותו הסניף. אלא שברגע שהחברה תופרט, דרישה זו תפוג מאליה, כלומר שמדובר בהטבה לזמן מוגבל מראש במקרה הטוב, או ספין תדמיתי בלבד, במקרה הסביר.   

הדברים מקבלים מימד אירוני דווקא כי שר התקשורת הנוכחי הוא זה שחתם על תיקון רשיון חברת הדואר, שמפחית באופן דרמטי את דרישות פריסת הסניפים של החברה. נראה כי כעת השר מנסה להרחיק עצמו תדמיתית מהפגיעה בציבור, שהוא אישר באופן אישי.

תכנית ההבראה לחברה, כהכנה לתכנית ההפרטה לחברה במלואה נוצרו בתקופת השר הקודם יועז הנדל (תקווה חדשה), שראה בהפרטה בחירה התואמת את ראייתו האידיאולוגית וזיהה נכון כי חברת הדואר היוותה את החצר האחורית של הפוליטיקה הישראלית במשך עשורים, תוך הזנחה של השירות לציבור. הנדל קידם את צמצום השירות וההפרטה, תוך הסתרת חלקים קריטים במהלך מחברי הכנסת, שלא הבינו שסוגיית רמת השירות לציבור מרוכזת כמעט לגמרי ברשיון החברה. תיקון הרשיון נמצא בסמכות השר וכלל לא נדון בכנסת, אלא רק שינויי חקיקה. כך, השר לשעבר הנדל הצליח להשיג את תיקוני החקיקה שרצה מבלי שנדרש להתחייבות לחברי הכנסת לגבי רמת השירות לציבור.  

אלא שהממשלה נפלה בטרם הספיק השר לחתום על הרשיון החדש, שמפחית את רמת השירות שנדרשת החברה לספק לציבור באופן דרמטי. המטרה הבסיסית של תכנית ההבראה היא לא לשפר את השירות לציבור, אלא להציל את חברת הדואר מקריסה. הציבור הוא זה שנדרש לשאת בנטל, בדמות התייקרות תעריפים ופריסה מופחתת של סניפים. צמצום דרמטי של מספר סניפי הדואר פוגע בעיקר בלקוחות בנק הדואר, כחצי מליון איש, כשחלק משמעותי מהם נמנה על אוכלוסיות חלשות.  

קרעי הוזהר שתיקון הרשיון יגרור בודאות פגיעה דרמטית בציבור, וחתם עליו בכל זאת. כעת הוא נזכר להאשים את החברה בהתנהלות פוגענית בציבור, תוך התעלמות מחלקו במתן רשות לחברה לנהוג כך.  

בתוך המערה של האוצר 

במצב עניינים שגרתי, קיים ניגוד מובנה בין משרדי הממשלה, בו משרד האוצר רוצה להפחית את היקף ההקצאה מהתקציב לצרכי המשרדים, ואילו המשרד המקצועי רוצה לדאוג לרמת השירות לציבור, כולל דרישה לתקצוב שלו. אלא ששר התקשורת הנוכחי וגם הקודם כלל לא מערערים על דרישות האוצר, אלא תומכים בהן, על חשבון הדאגה לציבור.  

כיום, גם השרים וגם השיח הציבורי בנושא הדואר, נשאבו למערה אפלה מתוצרת משרד האוצר, שבה המעשה המגונה ביותר הוא מימון ציבורי לשירותי דואר, ואילו המעשה האמיץ והרצוי ביותר הוא הפרטה מלאה של שירותי הדואר.  

השר קרעי דורש כעת מהדואר להגדיל הוצאות (לדחות סגירת סניפים) מבלי לספק כל מקור מימון לכך. התוצאה היא שחברת הדואר נמצאת על סף חדלות פירעון, כשדווקא הנסיון של השר הנוכחי לסייע לציבור, עלול להנחית עליה מכה סופנית. השילוב בין נסיון הדחת היו"ר, האיום בהתפטרות המנכ"ל אם זה יקרה, והכוונה להטיל על החברה הוצאות נוספות, עלולים לגרום לבנקים להגביל את האשראי לחברה, ולהביא אותה למחנק.  

ההנחה הסמויה היא שהדואר הוא כלכלי. אבל מתי זה היה נכון, אם בכלל? 

מצב שירותי הדואר בישראל בעשורים האחרונים לא משקפים רק ניהול בעייתי ומינויים פוליטיים, אלא גם מהלך אידיאולוגי של ייבוש והחלשה. בשנת 2006, הפכה רשות הדואר לחברה הממשלתית דואר ישראל – קרי, מעבר למתכונת עסקית, כחברה למטרת רווח. ההנחה הגלומה בכך היא שאפשר לספק שירותי דואר לציבור על בסיס עסקי. ב-18 השנים האחרונות נדרשה המדינה שוב ושוב לממן תכניות הבראה לדואר, תוך הזרמה של מיליארדי שקלים, בשל ניהול כושל, אבל לא רק. זוהי עדות נוספת לכך ששירותי הדואר פשוט לא היו כלכליים בפני עצמם וכיום דועכים ביתר שאת. גם אם בעבר, יתכן שניהול יעיל היה מאפשרת לספק שירות איכותי תוך איזון כלכלי, ספק אם הדבר אפשרי בהווה ובעתיד. 

חברת הדואר ומשרד התקשורת לא הציגו מעולם ניתוח כלכלי, שמראה שניתן לרבע את המעגל, קרי – גם לספק שירותי דואר בכל רחבי המדינה, כולל איזורים הפסדיים רבים, וגם לעשות זאת ללא תמיכה מתקציב המדינה. בינתיים, הציבור קיבל שירות ירוד, מופרט בחלקו, וכושל.

שיעור המשיבים בשאלון שדיווחו כי ניזוקו משירותי דואר לקויים
על פי נתונים מתהליך שיתוף הציבור שעשה משרד מבקר המדינה ביולי 2017. (מתוך דו"ח מבקר המדינה)

ביחס לעתיד, קיימת צמיחה בתחום חלוקת החבילות, אלא ששם יש תחרות משמעותית עם חברות שילוח פרטיות ואין צידוק ציבורי ברור בקיומה של חברת דואר לאומית לשם כך. בתחום הליבה – חלוקת דברי דואר מנייר – קיימת דעיכה מתמשכת ומוטיבציה גדולה של הלקוחות – משרדי ממשלה, בנקים וחברות ביטוח – להמשיך ולהפחית בהוצאות אלו.

בסוף זה עניין של כסף 

גם היום וגם לאחר ההפרטה המיועדת, דואר ישראל מצופה לספק לציבור שירותים הפסדיים, שהמקור היחידי למימונם הוא סבסוד צולב משירותים שעדיין רווחיים. מכיוון ששוק הדואר דועך וימשיך לדעוך בשנים הקרובות, ההנחה שניתן להמשיך לספק שירותי דואר כלל אינה מובנת מאליה. בינתיים, הדואר קונה זמן דרך יקור השירות לציבור וכן לישובים בפריפריה, שמתבקשים להשתתף בהוצאות סניפי הדואר. אל מול תחזית עגומה זו, כלל לא ברור מאין יימצא משקיע פרטי שיהיה מוכן גם לרכוש את הדואר וגם להשקיע בו מאות מליוני שקלים נוספים כדי לשדרג את המיכון ולהביא לדיגיטציה מלאה של שירותי הדואר ושל בנק הדואר.  

הפגיעה בציבור לא נעלמה מעינו של יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן, שהביע דאגה מהיעדר מקור מימון לשירות הפסדי, אך מתבקש לדעתו. ביטן התכוון בעיקר לשירותי בנק הדואר בפריפריה. ביטן הציע בינואר להטיל על הבנקים המסחריים לממן את הסבסוד הנדרש לבנק הדואר, אך לא פעל לקידום הצעה זו עד כה.  

קרעי פועל להגן על תדמיתו, ללא פתרון של ממש לדואר 

גם שר התקשורת קרעי, שמביע בחודש האחרון ביקורת חריפה מאוד על רמת השירות לציבור בדואר ישראל, כחלק מנסיונו להדיח את יו"ר החברה מישאל וקנין, לא מציע פתרון לטווח שמעבר למיידי, אלא פלסטר בלבד, רק עד ההפרטה. 

נראה שמדובר יותר בדאגה לתדמיתו, על רקע הפגיעה בשירותי הדואר לציבור, מאשר בתיקון המצב לאשורו. תיקון כזה, אם הפרטה או בלי, היה מחייב מציאת מקור מימון חיצוני, שיאפשר לדואר לספק גם שירותים הפסדיים, שמשרד התקשורת קבע שחברת הדואר נדרשת לספק אותם בכל מקרה.  

כך נהוג לעשות בקרב המפעילים הפרטיים של שירותי התחבורה הציבורית, וכן ברכבת ישראל, הפועלת כחברה ממשלתית.  

הצלת שירותי הדואר מחייבת חריגה ממגבלות הכדאיות העסקית 

היכולת לספק שירותים לציבור לאורך זמן, פחות תלויה בשאלה האם מדובר במפעיל ציבורי או פרטי, אלא יותר בשאלה האם יש הגיון כלכלי מאחורי אספקת השירות. היכן שאין כזה, הדרך היחידה להבטיח אותו היא מציאת מקור מימון לכך על ידי הדרג הפוליטי.  

מבחינת משרד האוצר, מדובר במטרה הפוכה לחלוטין – שם אין דאגה לרמת השירותים לציבור, אלא רק לניתוק הסופי של דואר ישראל מחיבור לתקציב המדינה. בראי המטרה הזו, הפרטת החברה דווקא נראית הרבה יותר הגיונית. מה שנדרש הוא דווקא פעולה בכיוון ההפוך – להגדיר באופן ברור מהי רמת השירות שמגיעה לאזרחי ישראל בתחום הדואר, ולאחר מכן לקבוע כיצד לממן זאת. 

מדואר ישראל נמסר: "חברת דואר ישראל פועלת על פי תנאי הרישיון החדש עליו חתם שר התקשורת הנוכחי ד"ר שלמה קרעי לפני פחות מחצי שנה, לאחר חודשים רבים של עבודת מטה מקצועית, שימועים ותיקונים. הזגזוג בעמדת הרגולטור ביחס לרישיון החדש, שבוע בלבד לפני שההפרטה תוכננה לצאת לדרך, הוא מהלך הרסני שמבריח משקיעים רציניים. מטריד מאוד שלהחלטה הפוליטית שותפים הדרגים ה״מקצועיים״ במשרד התקשורת, אשר רק לפני ארבעה חודשים ניסחו את הרישיון החדש של החברה. טובת הציבור היא הצלת הדואר, ובלימת ההפרטה משמעותה פגיעה אנושה בחברה, בכל אלו התלויים בשירותי הדואר, ובאלפי העובדים".