מירי גד מסיקה, קיבוץ בארי

"ככל שעבר הזמן בממ"ד שמענו פחות ופחות חברים. פחות הודעות בווטסאפ. לא ידענו אם נגמרה הסוללה או שרצחו את החברים שלנו. בדיעבד מסתבר שהרבה מהם נרצחו או נחטפו. ישבנו בממ"ד, היה לנו טיפונת מים. הילדים התנהגו למופת.

מירי גד מסיקה (צילום: אלבום פרטי)

"המחבלים הגיעו אלינו. שמענו צעקות בערבית. שמענו את אחד השכנים אומר להם בעברית 'קחו מה שאתם רוצים, רק תחוסו עלי'. ואז שמענו שיורים בו. אני לא יודעת מה איתו – הוא נעדר".

מירי גד מסיקה ניצלה עם משפחה מהטבח בבארי. זה הסיפור שלה.

נאדז'דה אסטרקס מסמנת את חור הקליע בחדר האמבטיה בביתה (צילום: דוד טברסקי)

נאדז'דה אסטרקס, אופקים

"הירי היה מטורף ומרוב פחד ולחץ איבדתי את תחושת הזמן". היא זוכרת הפוגה, אולי של שלוש שעות, ואז שוב ירי. היו אזעקות, היו יריות, היו צעקות מכל רחבי השכונה. בשלב מסוים הגיע מסוק ממנו כרזו לתושבים להישאר בבתים, והם הסתגרו בהם עד יום שלישי בבוקר. מהחלון היא הציצה על הגופות שהיו מוטלות על הכביש ושאלה את עצמה מתי יבואו כוחות ההצלה. "רק אחרי שהאירוע נגמר הבנתי", היא אומרת, "שלא היו פה כמעט שוטרים או חיילים. בעצם לא היה פה אף אחד. מי שנלחם במחבלים היו תושבי השכונה שלקחו נשק לידיים ויצאו החוצה לנסות להציל אותנו".

נאדז'דה ואלכסנדר אסטרקס הסתתרו בביתם באופקים. זה הסיפור שלהם.

אריק ורות פרץ במסיבת הטבע ברעים (צילום: מתוך רשתות חברתיות, לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)

אריק ורות פרץ, פסטיבל נובה

"הוא לא היה נכנע לשום תנאי שדה, ולא משנה איפה זה. המסירות שלו, וזה שהוא לקח אותה לכל מסיבה, לא משנה אם זה על הר, קוצים, הוא היה סוחב אותה על הידיים, ואת הכיסא בנפרד. את יודעת כמה חברים מתו לנו וכמה נעדרים? אני שרוף מבפנים"

אריק ורות פרץ נרצחו במסיבת הטבע ברעים. זה הסיפור שלהם.

אמרי בונים (משמאל) חבר כיתת הכוננות בקיבוץ רעים, והרבש"ץ הראל אורן

אמרי בונים, קיבוץ רעים

"המראות שנגלו לנו היו הזויים. הסתערות של מחבלים על הצירים. תנועה רבה. בלגן. מלא מכוניות עזתיות ואופנועים. רצים על ציר 232 וגם על הציר מרעים לאורים. מנהלים אש מול הבסיס של האוגדה. שאלנו את עצמנו: מה קורה פה? אנחנו לבד מול כל העזתים?

יחד עם חמשת חברי כיתת הכוננות בקיבוץ, לחם אמרי בונים קרב בלימה נגד עשרות מחבלים במשך שעות ארוכות. זה הסיפור שלו.

אלינה פרבוסודובה, המוצב ליד קיבוץ רעים

סגן אלינה פרבוסודובה ז"ל (קרדיט: דובר צה"ל)

בבוקרו המוקדם של יום שבת, אלינה והצוות עליו פיקדה עסקו בשגרה תעסוקתית בשבת בסיס. על פי דיווחים, הן היו קבוצה של 6 בנות. איך שחדרו המחבלים הן התחילו להדוף אותן בכח כאשר לאורך כל הדרך היא מגנה על הלוחמות שלה, "ממה שסיפרו לי, היא הצליחה לחסל קבוצה של מחבלים עד שנצרו עליהן בממ"ד", אומר מיכאל. "בשלב מסוים המחבלים השליכו לתוכו רימון שגרם למותן של החיילות, וביניהן אלינה. חיילת אחת ששכבה פצועה, הצליחה להיחלץ ולספר את סיפורה".

אלינה פרבוסודובה, קצינה בפיקוד העורף נפלה בקרב על מוצב ליד קיבוץ רעים. זה הסיפור שלה.

בתיה הולין (צילום: אלבום פרטי)

בתיה הולין, קיבוץ כפר עזה

"לא יכולתי לשבת בלי לעשות כלום. בכל פעם שהיה הדף של פיצוץ קיבלתי הודעה באפליקציה לאיתור של הרכב החדש שלנו, כאילו שהרכב בתנועה. זה אוטו חדש עם מצלמה, שאפשר להתחבר גם אליה עם אפליקציה. החלטתי לנסות לצפות דרכה, וגיליתי שאני יכולה לראות מה קורה בחוץ, מתוך הממ"ד.

"התחלתי לעקוב אחרי מה שקורה. ב-17:00 ראיתי בעזרת המצלמה שלושה מחבלים חמושים מגיעים לכיוון הבית של השכנים ממול. התקשרתי לאחד מאנשי הצבא שהיו בקיבוץ והסברתי לו מה קורה. שלחתי לו תמונה מהמצלמה של האוטו כדי שיראה, וסימנתי במפה איפה הבית נמצא. אתמול פגשתי את השכנים פה. אמרו שבזכותי הם אתנו".

סיפורה של בתיה הולין מכפר עזה.

רובשנה ארנבייב (מימין) ובתה שי לי (צילום: הדס יום טוב)

רובשנה ארנבייב, שדרות

"יצאנו מהממ"ד, והלכתי לכיוון המרפסת שלנו, שרואים ממנה את הרצועה. השעה הייתה כבר סביב 8. עוד לא הספקתי לסגור את המרפסת, והתחלתי לשמוע יריות בטירוף. משהו מנשק אוטומטי, ממש צרורות צרורות. התחברנו למצלמות של הבניין וראינו שיש מחבלים בבניין. לקחנו סכינים ונכנסנו לממ"ד. פחד אלוהים, התפללנו שנצא משם בחיים", היא אומרת ופורצת בבכי.

"הם ריססו לכל הכיוונים. אחד מהמחבלים כנראה היה פצוע, והיה המון דם על הרצפה. הם דפקו בדלתות של השכנים שלנו בקומה הראשונה, למזלנו הם הספיקו לעלות לשכנים למעלה. ישבנו שם, אני לא יודעת כמה זמן, וכנראה שהם עזבו את הבניין והלכו לקוטג'ים שבהמשך הרחוב".

הסיפור של רובשנה ארנבייב.

עאמר אבו סבילה (צילום: המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב)

עאמר אבו סבילה, שדרות

משפחת סוויסה הגיעה במכוניתה סמוך ליציאה משדרות. המשפחה יצאה מהמכונית והתפצלה בניסיון להסתתר מהירי. האב דולב נורה ונפצע אנושות. הוא פונה לתחנת מד"א, אך מת מפצעיו. האם ושתי הבנות נכנסו שוב למכונית להסתתר. למקום הגיע השוטר שמואל גולימה בכלי רכב אזרחי והורה לאם לנסוע אחריו.

באותה העת הגיע למקום עאמר אבו סבילה, תושב אבו תלול. משהבין שהאם לא יכולה לנהוג, נכנס למכוניתה ונהג ברכב אחרי השוטר. בהגיעם סמוך לתחנת המשטרה נורו למוות גולימה, האם אודיה ואבו סבילה. הילדות שהסתתרו מתחת לכיסאות נותרו בחיים.

לסיפור של עאמר אבו סבילה.

משפחת גולדשטיין-אלמוג, מימין למעלה ובכיוון השעון: האב נדב גולדשטיין, ים גולדשטיין-אלמוג, שניהם נרצחו על ידי מחבלי חמאס; טל, גל, אדם והאם חן גולדשטיין-אלמוג, שנחטפו לעזה (צילומים: רשתות חברתיות לפי סעיף 27א, דובר צה"ל, מטה משפחות החטופים והנעדרים)

משפחת גולדשטיין-אלמוג, קיבוץ כפר עזה

"בשבת בבוקר ההורים היו בטיול בחו"ל של ותיקי כפר עזה", מספר עומרי אלמוג, שמשפחתו נפלה קורבן למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. "אחותי חן ובעלה נדב נשארו בקיבוץ עם הילדים. הבת הגדולה שלהם ים, שהיא חיילת, הייתה איתי בקשר כל הבוקר".

מחבלי חמאס פרצו לבית משפחת גולדשטיין-אלמוג בכפר עזה, שבו הסתתרו נדב וחן עם ארבעת ילדיהם: ים (20), אגם (17), גל (11) וטל (9). "ים ניהלה את כל הקשר עם כל העולם. חן ונדב נכנסו לממ"ד בלי טלפון. הם לא יצורים של מדיה חברתית. אין להם פייסבוק וכאלה".

אלמוג התכתב עם אחייניתו ים בווטסאפ עד 12 בצהריים. "היה כאוס בקיבוץ. במקביל היא התכתבה גם עם חברות, עם הבת של הרבש"צ ועם המ"פית שלה בצבא. היא קראה לכוחות להגיע. לא שמענו מהם מאז".

חן, נדב והילדים לא היו בין המפונים מכפר עזה. למחרת קיבלו אלמוג והוריו דיווח שבבית נמצאו שתי גופות. לאחר ארבעה ימים זוהו – נדב וים נרצחו בבית.

הסיפור של משפחת גולדשטיין-אלמוג.

ג'ייק מרלו ז"ל (מימין) שלומי זיו (צילום: אלבום פרטי)

שלומי זיו, פסטיבל נובה

שלומי זיו הגיע לפסטיבל נובה ליד קיבוץ רעים לעבוד כמאבטח עם שני חבריו, אביב אליהו, בן דודה של אשתו ובן המושב, שהיה גם האחראי על האבטחה במסיבה, וג'ייק מרלו, עולה חדש מבריטניה שהגיע למושב לפני שנה וחצי מלונדון, התאהב בטבע והפך לבן בית בבית משפחת זיו. לאורך כל המסיבה ענד צמידים לבאי המסיבה.

"ב-6:30 רואים אותו הולך לכיוון המכוניות ואז נעלם", מספרת אימו רוזי זיו, על סרטון שקיבלה והוכיח לה שהוא חטוף. "אני דיברתי איתו ב-7:30, אמרו לי שמשהו קורה בדרום ונזכרתי שהוא שם והתקשרתי, הוא ענה לי:' אמא, הכל בסדר, אני רגוע, אנחנו מתפנים אבל יש פקק'. נרגעתי, אבל אחרי שעה ניסיתי להתקשר שוב ולא היה מענה. פעם אחרונה שהבת שלי שמעה ממנו זה ב-8:15. הוא אמר 'אני אחזור אלייך' כשהוא רץ ומתנשף".

סיפורו של שלומי זיו.