לפי הרטוריקה שלו בימים האחרונים, היה אפשר לחשוב ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' תומך בהגדלת ההשקעה של המדינה באזרחים, לפחות לעת הזו. בפוסט שהעלה הבוקר (שני) השר, הוא אמר מילים ברורות לכאורה: "אני גאה במדיניות המרחיבה שעליה החלטתי עם תחילת המלחמה. כדי לממש את המדיניות הזו צריך להגדיל את התקציב." הוא אף התגאה במאבקים שניהל כביכול על "מענקים לניצולים ולרשויות, על מימון בתי המלון למפונים, על הרחבת מתווה הפיצויים לעסקים".

האם מדובר בשינוי כיוון עבור סמוטריץ', המזוהה עם מדיניות של קיצוצים ומשמעת תקציבית חמורה? התשובה ברורה למי שנתקל בראיון שלו אתמול לאתר Ynet, בו הציג את כוונותיו לגבי תקציב 2024. בראיון סמוטריץ' אמר כי בכוונתו לקיים קיצוצים נרחבים. "אני רוצה לראות אתכם תומכים גם כשיקצצו בבשר החי של הדברים שחשובים לכם", הוא אמר בהתרסה כלפי מי שמבקרים הפניה של כספים להתנחלויות או בתי ספר חרדיים, "אנחנו נקצץ לכולם". הוא הבהיר שהוא היה ונותר "איש ימין כלכלי", ושמבחינתו "כל הממשלות מימין ומשמאל היו מנופחות".

אם כך, סמוטריץ' מצא את עצמו מתגאה בהרחבה מסוימת ולא מספקת, אך מבקש ללוות אותה בקיצוצים בהקדם האפשרי. בכך הוא שומר על עמדה עקבית. בתחילת 2023, כשמלחמה לא נראתה באופק והארץ החלה לגעוש סביב הרפורמה המשפטית, סמוטריץ' הציע תקציב באומרו ש"מסגרת ההוצאה נמתחה עד הקצה". בפועל, היה מדובר בתקציב קטן יותר מהתקציב הקודם, כשמתחשבים בגידול האוכלוסיה ובאינפלציה. הגירעון המתוכנן היה הנמוך ביותר מעולם, והתקציב כלל שפע של קיצוצים. הסד התקציבי הזה תורם עתה לעיכובים בהעברת הכספים לעורף. זאת כאשר ההוצאה האזרחית בישראל נמוכה במיוחד, בפער שקרוב ל-100 מיליארד שקלים בכל שנה לעומת ממוצע המדינות המפותחות.  

בדומה לשר האוצר, גם ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בחודש שעבר כי "נכניס את היד לכיס ונעזור לעסקים, למפונים, לאזרחי ישראל, אחר כך זה יסתדר. כמו שעשינו בקורונה". בפועל – רוב הסיוע מגיע מקרן מס רכוש, שהינה חוץ תקציבית, בעוד ההרחבה שכן מתרחשת בתקציב מלווה בקיצוצים של מיליארדים.  

קיצוץ תקציבי בזמן מלחמה מנוגד לנוהג המקובל בעולם. הוא עלול להביא לנזקים משמעותיים לשירותי המדינה, ויש לו חלופות זמינות ונפוצות בדמות גישות מרחיבות לכלכלת המלחמה. אך הצדקת הקיצוצים לא מהווה מלאכה קשה במיוחד באקלים הפוליטי והכלכלי הישראלי. בצמרת האוצר ובבנק ישראל סברו שיש לבצע אף קיצוצים גדולים בהרבה. 

יכולים לתת מענה, אבל לא רוצים 

בזמן שהדיון הציבורי נסוב סביב הכספים הקואליציוניים, על מדיניות הצמצום והקיצוצים אין מי שקורא תיגר באופן משמעותי. משמעות הדבר: אין בממשלה או בצמרת הכלכלית בישראל מי שמאמין באמת באחריות המדינה על אזרחיה. אין מי שמאמין שכעת, כשצרכי הציבור גדלו באופן דרמטי, יש להעניק להם מענה ציבורי שלם ומלא.

לא מדובר באמת בהיעדר יכולת מימון של המדינה, אלא באידיאולוגיה לפיה לא רצוי לתת את המענה. מכאן מגיע השימוש התכוף במונח "שינוי בסדרי העדיפויות". לפי גישה זו, כשהצורך הבטחוני גדל הדבר חייב לפגוע בשאר המענים שהמדינה מספקת.

למרות השיח הציבורי הביקורתי נגד שר האוצר בדבר "הוצאות מיותרות", "משרדים פיקטיביים" ו"כספים קואליציוניים", שר האוצר בסך הכל מיישר קו עם בנק ישראל ופקידי משרדו ברצון לראות קיצוצים ב"בשר החי", קרי בבסיס התקציב ולא רק בסעיפים מגזריים. הויכוח ביניהם נוגע לסכומים קטנים יחסית, והפערים לא נובעים מהבדל ממשי בחזון שלהם עבור כלכלת ישראל, אלא מוויכוחים נקודתיים בנוגע לסוגיות כמו החינוך החרדי.  

ד"ש מהמחאה החברתית 

את ההסבר להסכמה הגורפת נגד הרחבה תקציבית, או במקרה הנוכחי – הסכמה להרחבה שבעקבותיה יבואו קיצוצים עמוקים, אפשר למצוא למשל בעמדתו של פרופסור מנואל טרכטנברג. טרכטנברג מונה על ידי ראש הממשלה נתניהו בשנת 2011 לעמוד בראש ועדה שתגבש מתווה כלכלי בעקבות המחאה החברתית. אך מטרתה האמיתית של הוועדה הייתה לרסן את המחאה, לא לתת לה ביטוי. טרכטנברג הקדיש סרטון לשכנוע משתתפי המחאה דאז מדוע עליהם לוותר על דרישה להגדלת תקציב המדינה ולהמיר אותה בדרישה לשינוי העדיפויות.  

"הסיבה שאני לא אתן לפרוץ את מסגרת התקציב", אמר אז, "היא מכיוון שמה שדרוש כיום הוא שינוי בסדר העדיפויות. הציבור רוצה יותר חינוך, הציבור רוצה מענים לדיור, הציבור רוצה טיפול בגיל הרך. המשמעות של זה היא שהציבור רוצה את זה ולא משהו אחר. אין מה לעשות", תוך התעלמות מהאפשרות שהציבור רוצה "גם וגם". עוד אמר כי "שינוי אמיתי יבוא רק עם גבולות קשיחים שיכריחו את המערכת הפוליטית ואת כולנו להגיד כן לא' ולא לב' ".  

בסופו של דבר, המחאה פגעה בפופולריות דאז של ראש הממשלה נתניהו, עד שביצוע עסקת שליט עם החמאס שינה את המגמה. קווי המדיניות עליה המליצה ועדת טרכטנברג התקבלו. המדינה אמרה כן לא' והחילה חינוך חינם מגיל שלוש, ובמקביל אמרה "לא" לכל מיני " ב' " – תקציבי הדיור צומצמו ומשבר הדיור החריף עם השנים. תקציב הביטחון נשחק כחלק מהתוצר, והיערכות המדינה למלחמה נפגעה. כוח האדם בשירות המדינה נשחק. תוצרי הבחירה להפוך את המדינה לקטנה ושחוקה מורגשים כיום היטב, ביחוד בקרב המפונים.

המחאה החברתית בקיץ 2011. טרכטנברג ניסה לשכנע את המוחים לוותר על הגדלת התקציב לטובת "שינוי סדר העדיפויות" (צילום ארכיון: פלאש 90)

המחאה ב-2011 גם הייתה קרש הקפיצה דרכו זינק יאיר לפיד לפוליטיקה. נכון להיום, הוא היחיד שהביע חרטה לגבי המדיניות הכלכלית חברתית. "החלשנו במשך שנים מאוד את השירות הציבורי ועכשיו אנחנו מסתכלים על זה והכל מתפרק סביבנו", אמר לאחרונה בתכנית 'פגוש את העיתונות', "הממשלה לא מצליחה לתפקד. החברה האזרחית עשתה צעד קדימה, אתה רואה דברים מדהימים שנעשים. אנחנו צריכים לחזק את המדינה. המדינה כגוף, צריך לחזק אותה באופן משמעותי, זו טעות שכולנו עשינו. גם לי יש חלק בזה וצריך לתקן את זה". 

נכון להיום, לא לפיד ולא אף אחד אחר תרגם את הביקורת הזו לדרישה חד משמעית להרחבה תקציבית, ולהתנגדות לקו הקיצוצים שמוביל סמוטריץ', בתמיכת כל הצמרת הכלכלית של ישראל.