אישור תקציב הקיצוצים בכנסת הוא תקדים מסוכן, שבו האזרחים נאלצים לספוג בכיסם מחיר כבד ולא הכרחי. הקיצוצים בתקציב, שמגיעים למיליארדי שקלים אינם חיוניים או הכרחיים, וחלק מהם גודעים מנועי צמיחה מוכחים. כך הקיצוץ בתקציב מכון וולקני, כך הקיצוץ בתוכנית 550 לחברה הערבית, כך הקיצוץ העצום בתקציבי פיתוח התחבורה.
התירוץ לפגיעה בשירותי המדינה לאזרחים הוא הגירעון הגדול, והחשש מהורדה נוספת של דירוג האשראי של המדינה. זו טענה תמוהה מאוד. שינויים במחירי אגרות החוב של המדינה במטבע חוץ התרחשו לפני הורדת הדירוג, והיא לא השפיעה עליהם.
באופן תמוה לא פחות, ביצע החשב הכללי הנפקת ענק של חוב של 8 מיליארד דולר בריבית גבוהה במיוחד. החוב גויס בריביות שנעות בין 5.5% ל-6.05% לעומת 4%-4.8% בטווחים דומים בשקלים.
לאוצר היו חלופות זולות יותר. היה אפשרי להוריד את הריבית במחיר של הקטנת הגיוס בכמה מיליארדי דולרים. היה אפשרי גם לנצל ערבויות עומדות של ממשלת ארצות הברית של יותר מ-3 מיליארד דולר, כדי ללוות בריבית נמוכה בהרבה. היה אפשרי גם להמשיך במגמה העיקרית של גיוסי הממשלה, והיא לגייס חוב בשקלים – חוב נשלט יותר שמגויס בעלות נמוכה יותר. במקום זה, בחרו באוצר לגייס חוב ביוקר – מה שמעיד על סתירה לכאורה בשיקולי האוצר.
12. הנפקת האוצר – ההנפקה הגדולה בחו"ל (8 מיליארד $) מקטינה את הצורך בהגדלה נוספת של היקף ההנפקות השבועיות בשוק החוב המקומי.
עם זאת, הריבית ששילם האוצר גבוהה – האג"ח ל- 5 שנים הונפקה במרווח של כ- 130bp מעל ה- Treasury המקביל, הקרוב למרווחי אגרות חוב קונצרניות בעולם בדירוג -BBB pic.twitter.com/QXXWi4vCob— מודי שפריר Modi Shafrir (@ModiShafrir) March 10, 2024
עם חברי הכנסת נציגי האוצר מדברים על ההכרח בקיצוצים בתקציב, ועם שוק ההון העולמי – מבצעים נציגי החשב הכללי גיוס ענק ונדיב במיוחד כלפי בעלי החוב, על חשבון אזרחי ישראל. בשני המקרים יש סימנים לשיקולי דימוי על פני שיקולי אחריות אמיתית. כך בדימוי מול חברות הדירוג, שלפיו ישראל מוכנה להחליט "החלטות קשות" בתקציב, וכך בדימוי מול שוק ההון – שבו ישראל אכן זכתה לביקושים גבוהים מאוד, והשיגה הפגנה של נגישות להון, אך במחיר גבוה.
אילו הייתה לממשלה אחריות כלכלית אמיתית על אזרחי ישראל, הייתה נמנעת מקיצוצים, בייחוד במנועי צמיחה כלכליים, ונמנעת גם מהפגנה של פזרנות בגיוסי חוב יקר, כשיש חלופות פשוטות וזולות יותר שזמינות בשגרה.
לכאורה, עליות המסים בתקציב היו יכולות להיות רעיון מוצדק, אלא שאופי המסים שבחרה הממשלה להטיל הוא רגרסיבי – פוגע בעיקר בחלשים ומטיל נטל קל יותר על החזקים והעשירים, למעט המס על הבנקים. בכך פועלת הממשלה להגדיל את הפערים החברתיים.
האבסורד הגדול ביותר הוא שמהלכים אלו מתרחשים תוך כדי המלחמה הכי גדולה וממושכת בעשורים האחרונים, כשקיצוצים קודמים בתקציב הפכו את מנגנון המדינה למורעב, שמתקשה לתת מענים בזמני חירום. אם זה לא מספיק, הצעת התקציב גם מגבילה את תקני כוח האדם ותמנע או תקשה לאייש תקנים שהיו פנויים עד כה. האזרחים נותנים מעצמם עוד ועוד – בגיוס לצבא, בהתנדבות האזרחית ובתרומות – והממשלה משיבה להם בהגברת הנטל, במקום לקדם הקלות וצמיחה כלכלית, והתמודדות עם מחירי המלחמה בסופה.
לאוצר קל לקדם מהלכים הרסניים כלכלית גם בשל היעדר ויכוח כלכלי של ממש בישראל. אידיאולוגיית הימין הניאו-ליברלית מוסכמת על כולם, ומקבלת חיזוק מהתקשורת ומהאקדמיה. למעט אמירות ספורדיות והתנגדות לתקציבים מגזריים לדתיים ולחרדים – אין שום ערעור במערכת הפוליטית על הרעיון שזה הגיוני וסביר להחליש את אזרחי ישראל כלכלית, בייחוד את החלשים ממילא, לאחר הטבח ב-7 באוקטובר ותוך כדי המלחמה שנפתחה בעקבותיו.
חלופה אמיתית למדיניות זו היא ההפך: הגברת נטל המס דווקא על החזקים, וחיזוק מנגנון המדינה, גם בביטחון וגם בשירותים לאזרח.
