מאגר תמר התחיל לשלם ל"קרן אזרחי ישראל", המוכרת גם כ"קרן העושר". התשלום לקרן מוסדר על פי חוק בהתאם להכנסות המדינה מההיטל על רווחי נפט. אלא שהקרן, שנועדה לכאורה לפעול לטובת אזרחי ישראל בטווח הארוך, עושה משהו הפוך. היא מרחיקה מהם את כספם.

חשיבה הגיונית על הדורות הבאים לא מצדיקה את סגירת כספם בקרן שמשקיעה בחו"ל, אלא מחייבת השקעות ברות קיימא בחברה טובה עם תשתיות עמידות, כבר היום.

התחלת התשלום לקרן ממאגר תמר מצדיקה דיון ציבורי נוסף בשאלה למה בכלל יש קרן כזו, מה היא תעשה בכסף והאם השימוש הזה מוצדק?

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בתמצית, קרן העושר נועדה באופן מוצהר להרחיק את הכסף של אזרחי ישראל מהשקעות באזרחי ישראל, כאשר רק שבריר ממנו ימצא דרכו ארצה.

כעת, בשל הגרעון העצום שיצר משבר הקורונה, הממשלה שוקלת לבצע 'הלוואה' מהקרן על בסיס כסף שלא התקבל עדיין, לצרכים השוטפים. מדובר בתעלול מושגי בעייתי, אבל ההיגיון מאחוריו דווקא מחזיק מים: מדובר בהכנסות חד פעמיות ממשאבי טבע, שנדרשות לטובת הוצאות חד פעמיות שנגרמות בשל משבר הקורונה.

להבטיח שהכסף לא יושקע באזרחי ישראל

ביולי האחרון אמר יו"ר הועדה המיוחדת בכנסת לטיפול בקרן העושר, ח"כ אבי דיכטר (הליכוד), כי לא בטוח שבסכומים צנועים המדוברים יש הצדקה לייעד את הכסף להשקעות בחו"ל ולא בישראל.

לאחר דיונים רבים והשוואות עם קרנות עושר מרחבי העולם, שרובן גדולות משמעותית מהקרן הישראלית הצפויה, הגיעה הוועדה למסקנה הפוכה. יש להקדים את הקמת הקרן ולערוך תיקונים בסוגיות גביית המסים שמזינים אותה, כביכול בטענה שבעוד עשור יתחילו להצטבר בה סכומים יותר משמעותיים.

חברי כנסת מהשמאל, דוגמת חברת הכנסת לשעבר שלי יחימוביץ (העבודה) הובילו את הלחץ לחקיקה בנושא קרן העושר, מהלך שראש הממשלה אז והיום בנימין נתניהו כלל לא התנגד אליו, וראה בו חלק מסדר היום הימני שהוא מוביל – קרי, הרחקת כסף ציבורי מתקציב המדינה.

פרופסור יוג'ין קנדל העיד בוועדה כי נתניהו, ויו"ר ועדת הכספים משה וגפני (יהדות התורה) דרשו להקשיח את החוק, כך שיקשה עוד יותר על הממשלה להשתמש בכספי הקרן ויבטיח שבמידה ותבחר המדינה להשתמש בכספים הם יוגדרו כהלוואה ולא כמענק.

חשיבה אמיתית על הדורות הבאים 

חלק מהצידוק להקמת הקרן, מבוסס על הטיעון לפיו את ההכנסות החד פעמיות מהפקת הגז בדורות הקרובים יש לחלק על פני זמן בעבור הדורות הבאים. יש בכך היגיון, אם מניחים שמצב המדינה טוב היום מהמצב הצפוי בעתיד. אלא שהתאמת תשתיות המדינה לפגעי משבר האקלים, כדוגמה אחת, היא השקעה ניכרת הרובצת לפתחו של הדור הנוכחי. אם השקעה זו לא תתבצע כיום, את המחיר ישלמו הדורות הבאים.

חלק גדול מהתשתיות במדינת ישראל לא נבנה באופן עמיד דיו למזג אוויר קיצוני, לתופעת הגשמים האלימים, לעמידות מספקת בפני רעידות אדמה וסיכונים אחרים שבהם יישאו בעיקר הדורות הבאים. הקצאה של משאבים נרחבים לטיפול בבעיות האלו כבר היום היא השקעה נבונה הן באזרחים הנוכחיים ובאל והעתידיים של המדינה.

לא פחות משהדורות הבאים זקוקים לכסף שלנו, הם זקוקים למערכות בריאות וחינוך מתוקצבות ומתפקדות, לתשתיות איכותיות צופות פני עתיד, לתחבורה ציבורית מהירה ולחברה לכידה וחזקה. כל אלו עולים כסף.

בעת הצורך, מדינה בעלת מטבע ריבוני יכולה לגייס במהרה כסף בהלוואות (אגרות חוב) או במיסים ואף להדפיס כסף, כפי שהוכיח משבר הקורונה. לכן, בשונה ממשק בית, מדינה לא צריכה "להחביא" את הכסף שלה בחסכונות מעבר לים כדי להתכונן ליום סגריר. נכון יותר למדינה להשקיע את כספה באופן מיידי, בתבונה ובגבולותיה שלה עצמה.

תשתיות טובות ומערכות ציבוריות איכותיות מחייבות טיפוח מודרג על פני שנים ארוכות, ואין שום צידוק לדחות את הטיפול בהן.

המחלה ההולנדית לא רלוונטית לישראל

טיעון נוסף שהצדיק את קרן העושר, הוא החשש מה'מחלה ההולנדית'. לאחר גילוי מרבצי גז בהולנד ב-1959, זינקו הכנסות ממטבע חוץ ואיתן עלה ערך המטבע המקומי – הגילדן. עליית ערך המטבע פגעה בכושר התחרותי של התעשייה ההולנדית.

לכך מתווסף חשש מכך שהכנסות הגז עשויות לגרום למשק לפתח תלות, אך מדובר בהכנסות זמניות שיפסקו בהכרח עם הידלדלות המאגרים מבלי שיוחלפו על ידי מקור הכנסה יציב אחר.

אלו טיעונים חלשים ביחס לכלכלה הישראלית, והדבר היה ידוע כבר במועד החקיקה שהקימה את הקרן, ממספר סיבות:

  1. חלקן היחסי של ההכנסות ממשאבי טבע בכלכלה הישראלית נמוך משמעותית בהשוואה למדינות כמו נורבגיה או נסיכויות המפרץ, שם הצידוק לקרן עושר שמשקיעה בחו"ל ומחזירה הבייתה זרם מזומנים מוגבל אך יציב הגיוני יותר.
  2. קצב ההכנסות החזוי למדינת ישראל מהיטלים על הגז אינו גבוה במיוחד, ואינו מהווה חלק משמעותי מתקציב המדינה. יש לשים לב גם לעובדה שבמקביל לצמיחת ההכנסות על פני השנים, גדל גם המשק כולו, מה ש"שוחק" את ההשפעה היחסית של ההכנסות מהיטלי הגז. אם בכל זאת יתגלה בעתיד צורך להשתמש בכסף כהשקעה כלכלית במטרה לייצר הכנסה קבועה, יש להעדיף השקעות אזוריות, שיש לישראל אינטרס נוסף בהן, כמו חיבור רשתות חשמל עם קפריסין, או יוזמות קלינטק במזרח התיכון על פני פיזור הכסף בשלל פרוייקטים ברחבי העולם.

    אומדן הכנסות מהיטלים בתרחישי מינימום (סגול) ומקסימום (כחול) (רשות המיסים בישראל)

  3. יש אסטרטגיות אחרות להתמודדות עם זרם הכנסות במטבע חוץ, כמו רכישות של בנק ישראל, עסקאות גידור של האוצר לחובות המדינה ושינויים בכללי ההשקעות של גופים מוסדיים.
  4. יש לישראל עוד "קרן עושר" לא רשמית, בדמות יתרות מטבע החוץ של בנק ישראל, שרק הולכות וגדלות. הן מושקעות בחו"ל, על בסיס שיקולי רווח פיננסי, בדיוק כמו שאמורה הקרן לאזרחי ישראל לעשות, אין צורך בשתי קרנות לאותה מטרה.

בימים אלה מתגלה תופעה כלכלית הפוכה לגמרי מהמחלה ההולנדית. הוצאת חסכונות הציבור להשקעה בחו"ל על ידי המוסדיים, בנויה באופן כזה שגורם לייסוף בשקל בזמן עליה בשערי המניות בחו"ל.

מה שניתן ללמוד מכך הוא שיש לטפל בשער החליפין של השקל כסוגיה בפני עצמה, וכי הוצאת כספים מהמדינה אינה ערובה לשמירה על ערכו הרצוי של השקל. לאזרחי ישראל יש לאפשר ליהנות מפירות משאבי הטבע של המדינה במלואם.