בשבוע שעבר אושרה תכנית תמ"א 75, שנועדה לחדש את מפרץ חיפה תוך סילוק התעשייה הפטרוכימית ופיתוח עירוני שיחליף אותה, ללא מוקדי זיהום וחומרים מסוכנים.

לפי מנהל התכנון, בהתאם לתוכנית זו יקודמו תוכניות מפורטות שיכללו עשרות אלפי יחידות דיור, היקפי תעסוקה משמעותיים, מערכות תשתית, ביסוס תחבורה ציבורית, שירותים ברמה מטרופולינית, חיבורים וצירים המחברים את הקריות לגוש חיפה ונשר. התוכניות יקודמו תוך שיתוף הרשויות המקומיות והציבור ובהן יקבעו תמהיל השימושים המדויק תוך התחשבות בהיבטים כלכליים, אורבניים וחברתיים.

אלא שלאישור התכנית קדמה דרך ארוכה ומלאה מהמורות, תוך היפוך התכנית הקודמת שאושרה, להרחבת בז"ן.

בשנת 2017 אושרה תכנית לתיחום מתחם בז"ן, שהייתה למעשה תכנית להרחבת בז"ן. לפי תכנית זו לא רק שבית הזיקוק לא היה אמור להיסגר, אלא להמשיך ולפעול ללא הגבלה. בית המשפט לעניינים מנהליים אישר את קידום התכנית בשנת 2018. למגינת ליבם של ארגוני הסביבה, המשרד להגנת הסביבה קבע בשנת 2019 כי הסיכון שנשקף מהתעשייה במפרץ הוא סביר ביחס למדינות המפותחות, זאת לאחר סגירת מיכל האמוניה הגדול במפרץ.

עיריית חיפה וארגוני סביבה ערערו על אישור התכנית לבית המשפט העליון, וכתוצאה מכך נקבע שמחזירים את התכנית לבחינה מחדש. שר האוצר דאז משה כחלון, שהיה ממונה גם על רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), ואבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה רצו לבדוק מה קורה במטרופולין חיפה שלא מתרומם. בתחילת 2019 הציגה רמ"י את תכנית "מפרץ החדשנות" שמבוססת על פינוי התעשייה הפטרוכימית מהמפרץ.

דו"ח של חברת היעוץ מקינזי בדק כלכלית את ההיתכנות להעברת בתי הזיקוק ומצא שלא רק שלא צריך להעביר את בז"ן, אלא שאפשר לסגור את בז"ן בלי לפגוע במשק הישראלי. לפי התכנית המקורית של רמ"י, סגירת המפעלים יכולה להתבצע על בסיס כלכלי, עם תכנית לשטחי מסחר, תעסוקה ותעשייה נקיה, תוך עליית רמת התעסוקה באיזור. לפי רמ"י מדובר בבינוי של לפחות 70,000 דירות ב-40-50 שנים הקרובות, ואילו לפי מנהל התכנון מדובר בטווח של 100,000 עד 140,000 דירות – מספרים שיבואו להחלטה רק בעתיד, בעת קביעת תכניות מפורטות.

בועד העובדים של בז"ן מתנגדים לסגירה, בהיעדר כל חלופה רלוונטית בעבור כ-1,400 עובדים, אך המהלכים לסגירה התקדמו בכל זאת.

תחת כהונתה של גילה גמליאל כשרה להגנת הסביבה – הוקמה ועדת מנכ"לים בין משרדית לבחינתיב עתיד התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה – שמשליכה על כל משק האנרגיה הישראלי. ההמלצה הסופית של הועדה הייתה לסגור את בתי הזיקוק תוך 10 שנים במקביל להכשרת חלופות למשק האנרגיה. לועדה הגיש אגף התקציבים באוצר דעת מיעוט , לפיה לא צריך לכפות סגירה, אלא שצריך לתת לבז"ן להיסגר לבד, ללא פיצוי, בשל הירידה הצפויה בביקוש לדלק בשנים הבאות, עם המעבר לתחבורה חשמלית. למשרד האנרגיה היו השגות והוא טען שהסגירה תגרום ליותר נזק מתועלת.

בממשלת בנט-לפיד, התקבלה החלטת הממשלה לאימוץ המלצת ועדת המנכ"לים וכך נעמדה הממשלה באופן רשמי בעד סגירת התעשייה הפטרוכימית במפרץ. ההחלטה לא נקבה במועדים מחייבים ולכן זכתה לביקורת מצד התומכים בסגירת המפעלים, אך באוצר הדגישו שקביעת מועד חד משמעי, עלולה ליצור חבות כלכלית משמעותית למדינה, במידה ובז"ן תתבע אותה. ב"יש עתיד" הגיבו שזו "רגל בדלת ומכאן נשתפר". החלטת הממשלה גם לא הזכירה את עובדי המפעלים שייסגרו והצורך לדאוג לפרנסתם מבעוד מועד.

לאחר 3 חודשים דנה המועצה הארצית לתכנון ובנייה בתכנית החדשה – תמ"א 75, ששמה שונה לתכנית "שער המפרץ", תוך יצירת שינויים בתכנית המקורית, אך לא במהות – החלפת תעשייה כבדה בשטחי דיור, פארק מטרופוליני, מסחר ותעשייה קלה.

לצידה, החל עיסוק מקביל בשנה שעברה בתכנית תמ"א 75 א' – שאמורה לטפל בהשלכות של סגירת המפעלים הפטרוכימיים שלא מספקים רק דלקים, אלא גם ביטומן וגז בישול. לכולם יש למצוא חלופות יבוא ואחסון, ובכך תכנית זו עוסקת במטרה לבזר את החלופות ברחבי הארץ, במקום הריכוז הנוכחי של מתקנים פטרוכימיים במפרץ חיפה. היא נמצאת כרגע בשלב תסקירי השפעה לסביבה של כשישה אתרים אופציונליים לחלופת אחסון תזקיקים מיובאים.

בזמן שתמ"א 75 נדונה במוסדות התכנות, היא עוברת חלוקה ל-4 תכניות קטנות יותר, במתכונת של תכנית מפורטת, שהעבודה עליהן נעשית במקביל.

ממשלת נתניהו הנוכחית קבעה דד-ליין, אך לא עסקה בעתיד העובדים

עם היבחרות ממשלת נתניהו הנוכחית, חזר פרופסור אבי שמחון למועצה הלאומית לכלכלה, שתחתה פועלת מנהלת המפרץ – הגוף שהוקם לתכלול של התכניות השונות, כתולדה של החלטת הממשלה. בהסכמים הקואליציוניים יש התחייבות לתקצב את היישום של החלטת הממשלה ולקצר לוחות זמנים בחתימת כל הסיעות למעט נועם. שמחון מעוניין לקבוע לוח זמנים לפיו אוגוסט 2029 הוא המועד האחרון לסגירת בז"ן, ואליו צריכים כל המשרדים להתיישר. אין בהסכמים הקואליציוניים אזכור לנושא מציאת פתרונות פרנסה לעובדים הרבים שיאבדו את מקום עבודתם כתוצאה מהסגירה.

בשבוע שעבר אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את תמ"א 75, מה שמקבע בצורה פורמלית את השינוי מהתכנית להרחבת בז"ן לתכנית שער המפרץ, שתסגור את התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה.

לאישור התכנית התנגדו יעקב פרץ, ראש עיריית קריית אתא, שעתידה להפסיד ארנונה עסקית נכבדת מהמפעלים הקיימים, וראש עיריית חיפה עינת קליש-רותם, שטוענת שגם לאחר הליכי הניקוי המוצעים, הקרקעות של המפעלים הפטרוכימיים ישארו מזוהמות ולא יהיה ניתן לבנות עליהם דיור למגורים.

שרית גולן שטיינברג, יו"ר איגוד הערים לאיכות הסביבה במפרץ חיפה אמרה ל"דבר" כי "תמ"א 75 היא תכנית הכרחית כדי לסגור את בתי הזיקוק. מי שמתנגד לה, אומר במילים אחרות, אני בעד להשאיר את בתי הזיקוק במפרץ חיפה ולהשאיר את המצב כמו שהוא. איגוד ערים בראשותי, הציג במועצה הארצית הערות לתכנית – שחלקן התקבלו, ועל חלקן נמשיך ונעבוד בשלב התכניות המפורטות".

מה למשל?

"דרשנו להגדיל את שטח הפארק המטרופוליני בתכנית והגדלת הקו הכחול בחיבוריות של נחל סעדיה לנחל הקישון. דרישה נוספת היא לגבי השטחים הלוגיסטיים שחברת נמלי ישראל רוצה לקבל במפרץ. לדעתנו, צריך להזיז אותם מהמיקום הנוכחי, שהוא בעל היחודיות של הטבע העירוני, ולהזיז אותם לשטחים מופרים – כמו לדוגמא – בשטח הנוכחי של בז"ן".

שרית גולן שטיינברג, יו"ר איגוד הערים לאיכות הסביבה במפרץ חיפה (צילום: ראובן קפוצ'ינסקי)

האם תמ"א 75 א' – שבאה להכשיר חלופות לתוצרים של בתי הזיקוק לא תגרום בעצמה לנזק סביבתי?

"אי אפשר לבחון את תמ"א 75 א' בפני עצמה, כאילו היא מוסיפה אתרי אחסון. צריך לקרוא את שתי התכניות ביחד – וזה אומר שמוציאים ממפרץ חיפה 50% מהחומרים המסוכנים, מוציאים מתקני זיקוק מסוכנים, מוציאים משכונות המגורים בחיפה את צנרות הנפט, סוגרים את מסוף הדלקים הישן והדולף בנמל חיפה, מוציאים את חוות המיכלים בקריית חיים עם אחסון עילי דולף, ישן ומסוכן. זו המשמעות של תמ"א 75".

המצב במפרץ משתפר, אך לא מדיניות האכיפה עדיין חלשה

לאורך כל שנות המאבק, המשרד להגנת הסביבה מקיים מדיניות אכיפה בנושא לפליטות לאוויר, ליבשה ולים של חומרים מסוכנים וחומרים מזהמים, שלעיתים מגיעים לכדי קנסות של מליוני שקלים, אך אין בהם כדי להרתיע ולהפחית את כמות הפליטות, שחלק הולך וגדל שלהן מתרחש בעת תקלות או שריפות במפעלים במפרץ. לפי דו"ח מרשם הפליטות לסביבה האחרון, ניתן לייחס חלק גדול מהירידה ברמת הפליטות לסגירת מפעלים ופחות לפעילות סביבתית משופרת של המפעלים עצמם.