מצרים הפרעונית לא היתה מדינת רווחה סקנדינבית. בכל זאת, בעצת יוסף, פרעה אגר מזון וחילק אותו לעם בשנות הבצורת: "וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּובוֹת הַבָּאֹת, וְיִצְבְּרוּ בֶּעָרִים וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב" (בראשית מ"א).

זהו יסוד סמכות וריבונות המדינה. זה ה"שירות" בתמורה לו מצייתים האזרחים לחוק ושומרים על הסדר הציבורי.

עימותים בין שוטרים למפגינים במהלך הפגנה מחוץ לביתו של נתניהו בירושלים. 14 ביולי (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

עימותים בין שוטרים למפגינים במהלך הפגנה מחוץ לביתו של נתניהו בירושלים. 14 ביולי (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ברוב המקרים, החוזה החברתי תקף גם בעיני מי שאינם מרוצים מתנאיו. ניאו-ליברלים החיים במדינות רווחה משלמים על פי רוב את המיסים שלהם, הגבוהים מידי לטעמם, כחוק. סוציאליסטים שחיים במדינות קפיטליסטיות מכבדים על פי רוב את חוקי הקניין הפרטי במדינתם, הסותרים את תפיסת עולמם. גם מי שמצבם החברתי והכלכלי לא שפר עליהם, נוטים לתמוך במדינתם.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

יש כאן עניין מוסרי, לא רק עסקה משתלמת. "הפחד הוא אם המוסר" קבע פרידריך ניטשה, המבקר החריף של המוסר המקובל. מוסרי הוא כל מה שמגן עלינו מפורענות. אזרחים נותרים נאמנים למדינה שעם דרכה הם אינם מסכימים, כי הם יודעים שהיא תשמור עליהם בעת צרה. כך מוסרי לנהוג. אבל מה קורה כשהמדינה מתנערת מאחריות זו?

לא רק הדגלים השחורים

יתכן שאנחנו עדים לתשובה. למדינת ישראל יש כסף בכדי לדאוג לאזרחיה במהלך משבר הקורונה, לפי רוב המומחים. תכניות לשימוש בכסף הזה לטובת האזרחים גם הן ישנן, ובשפע. ובכל זאת, התכנית הכלכלית שהציגו בשבוע שעבר ראש הממשלה ושר האוצר שולחת את האזרחים לשבור את חסכונותיהם על מנת לערוך קניות בסופר. כלומר: לדאוג לעצמם. מהלכים להחלשת הביטוח הלאומי, דווקא בתקופה זו, מעצימים את התחושה שאין על מי לסמוך.

כשרבים כל כך חשים שבורים וחסרי אונים נוכח המצב, שורת ההפגנות שהתפתחו בימים האחרונים להתנגשויות אלימות בין שוטרים ומפגינים עלולה לרמוז על העתיד. הפגנות "הדגלים השחורים" היו במשך חודשים ארוכים מחאה אכפתית אך יחסית מנומנמת. למרות הלהט של ראשיה, ולמרות הציבור הרחב (יחסית) שמזדהה עם מטרותיה, היא לא סחפה אלפים והמשתתפים במשמרות המחאה היו על פי רוב ממושמעים גם כשפונו בכוח על ידי המשטרה.

מפגינים בירושלים, אתמול (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לא עוד. חמישים העצורים בהפגנה שיצאה אמש מכלל שליטה עשויים להיות רק קצה הקרחון. לא בטוח שההתפרעות הזו תקדם את מטרות המחאה. אבל היא כן מבטאת תסכול שאינו קשור רק לפרשיות המשפטיות של ראש הממשלה: כשהמדינה לא שומרת על הגב של האזרח, הוא מוריד את הכפפות (ואת מסכת הפנים).

האלימות במסגרת המחאה אינה לגיטימית. על ראשי המוחים להבהיר זאת ועל המשטרה לטפל בה בדרכה. אך כשאלימות כזו פורצת, יש להיות ערים לסכנות ולמה שמבעבע מתחת לפני השטח.

אלו לא רק הדגלים השחורים. העובדות הסוציאליות אינן פורעות סדר. בכל זאת, ההפגנות שלהן בעת הנוכחית מסלימות שוב ושוב לכדי התנגשות עם שוטרים ומעצרים. תמונות דומות חזרו גם בהפגנת העצמאים במוצאי שבת האחרונה. כבישים חסומים, אנשי מעמד בינוני שומרי חוק מתעמתים עם לובשי מדים. בימים כתיקונם, לא מדובר בקבוצות מושתקות שאין להן מה להפסיד. אבל היום הן הולכות ומתקרבות לנקודת הרתיחה של משיכות החבל במשטר דמוקרטי: מרי אזרחי.

כל אחת ממחאות הימים האחרונים דורשת טיפול ומענה ממשלתי איכותי, נדיב ומלא חמלה. אך מעל לכל – על המדינה להבטיח את הישרדותם הכלכלית של אזרחיה במשבר הקורונה על ידי הגדלת ההוצאה הציבורית. אחרת, האנרכיה בדרך.