דו"ח מבקר המדינה שפורסם אתמול (שני) משקף מצב אבסורדי: פרק אחד בו עוסק בכשלי הממשלה בהיערכות לטיפול במגיפות, עם ביקורת על היעדר השקעה בתחום ומחסור בכח אדם, ופרק אחר בו עוסק בשאלת החריגה מיעד הגירעון בתקציב המדינה ב-2018. שני הפרקים מופיעים בדו"ח בנפרד, על אף שלמעשה, הם משקפים שני צדדים של אותו המטבע: לאורך עשורים, ישראל העדיפה מדיניות של צמצום בהוצאות המדינה, בדמות יעד הגרעון ומגבלות תקציביות אחרות, על פני אחריות לחיי האזרחים עצמם.

המציאות הפשוטה היא שלמעט בתחום הביטחון, המערכת הציבורית בישראל מורעבת. הלחץ לעמוד ביעד מספרי מופשט כמו יעד הגירעון בתקציב הוא כה גדול, שהוא גובר על כל לחץ לעמוד ביעד ממשי ורלוונטי לחיים של כולנו. כך עם מספרי המיטות בבתי החולים במחלקות ובטיפול נמרץ והעומס על הרופאים והאחיות, אבל גם בשלל תחומים אחרים כמו מספר הקרונות וקטרי הרכבת ומספר הכבאים.

דו"ח המבקר מצביע על תרגילים חשבונאיים שביצע משרד האוצר – העברת הוצאות והכנסות משנה אחת לאחרת, כדי להתאים את הגירעון בתקציב ליעד שנקבע – 2.9% מהתמ"ג. למרות  שיש מה לבקר את 'משחקי המספרים' הללו, הם לא שונים במהותם מ'משחקים' חשבונאיים נוספים וחוקיים לגמרי, בהם נוקט האוצר מזה שנים – למשל, 'להסליק' מיליארדים בקרנות חוץ תקציביות, ובכך להגדיל מלאכותית את הגירעון בתקציב; או לשלוח חברות ממשלתיות לגייס חוב בשוק החופשי במקום לתקצב אותן מקופת המדינה, ובכך להקטין את הגרעון. הבעיה המרכזית היא שכל המניפולציות הללו נעשות בשירות מספר שרירותי שצריך להציג לתקשורת ולחברות הדירוג, ולא בשירות תמונת המצב הכלכלית והחברתית האמיתית.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בעולם מתחילים להבין את האבסורד הזה, וסביב משבר הקורונה 'התאדו' להן מגבלות הגירעון והחוב של אמנת מאסטריכט בהחלטה אחת פשוטה. לא מדובר בשיטה מהפכנית: גם בישראל עשו דבר דומה בזמן תכנית ההתנתקות, והגדירו 'קופסה תקציבית' אטומה, שכל הכסף בה חסין לחישובי תקרת הוצאה מותרת.

במציאות הנוכחית של ישראל, הבעיה המרכזית היא לא מחסור בכסף, אלא בעיות החיים עצמם: האבטלה שנכפית כיום על מאות אלפים, המצוקות של מי שאין לו חסכונות או נגישות לאשראי, והקשישים והחולים הנמצאים בסיכון גבוה למוות מקורונה ותלויים ברצונם הטוב של מתנדבים. הכסף, שקיים באוצר המדינה, יכול לפתור רבות מהבעיות האלה, שחשובות יותר מיעד הגרעון.

השנים האבודות

במשך שנים השתמש משרד האוצר בחרדה מהגירעון ומחברות הדירוג כדי להפיץ את המיתוס לפיו השקעה ציבורית היא 'בזבוז' שיש למנוע, והוא בא 'על חשבון' האזרחים ולא למענם, מסר שהדהד בתקשורת כמעט ללא ביקורת. נגידת בנק ישראל הקודמת, קרנית פלוג, הציגה חישוב לפיו ההשקעה השנתית מצד הממשלה באזרחי ישראל נמוכה בכ-130 מיליארד שקל בכל שנה לעומת מדינה מפותחת ממוצעת. זהו סכום עצום של חוסר השקעה, והוא הסכום שראוי להדהד בשיח הציבורי, ולא את החריגה מיעד הגירעון (כ-13 מיליארד שקלים, אם שאלתם).

שיעור ההוצאה הממשלתית במדינות ה-OECD כאחוז מהותמ"ג, 2018 (נתונים: משרד האוצר. עיצוב: אידאה)

חשוב לזכור שגם אם ישראל תשתחרר לחלוטין מהכללים המגבילים את תקציב המדינה, הנזק של שנות ההרעבה של המערכת הציבורית לא ניתן לתיקון מיידי. אפילו אם ישפכו כעת אינסוף כסף, אי אפשר לבנות ברגע עוד בתי חולים, להכשיר עוד רופאים ואחיות ולקלוט עוד המוני עובדים סוציאליים.

הקמצנות נמשכת

למרות הקריסה המתמשכת של המשק הישראלי, הקמצנות של הממשלה נמשכת, ומנוגדת לחלוטין לתגובת הכלכלות החזקות בעולם למשבר. מה שאפשר לעשות בקלות – הקמת מערכות לוגיסטיות לחלוקת מזון ותרופות לכל האזרחים בקבוצות הסיכון המוגבר על ידי עובדים בשכר מלא ואמצעי מיגון הולמים – עדיין לא נעשה.

אם לא תוקצה במהירות חבילת סיוע דרמטית ואפקטיבית, שתוכל להתמודד עם ה'אין משכורת' של מאות אלפי ישראלים ב-10 באפריל, המצוקות שקיימות כבר כיום הן רק ההקדמה למציאות רעה בהרבה.

גם הדפסת כסף יכולה להיות פתרון. מדינה בעלת מטבע ריבוני כמו ישראל, לא יכולה עקרונית להיות במחסור בשקלים. היא כן יכולה במחסור בכל דבר אחר: מקומות עבודה, תשתיות תקשורת שמתאימות לעבודה המונית מרחוק, אמצעי מיגון, מעבדות מורשות וערכות בדיקה. נכון, לשימוש ב'ברז שקלים פתוח' יש גבול אפקטיביות כלכלי שמתבטא באינפלציה, אבל אנחנו רחוקים ממנו מרחק עצום. הבעיה היא בתפיסת העולם.

בזמן שמבקר המדינה בוחן דבר והיפוכו, דרושה פעולה רציונלית בסיסית: כל עוד יד אחת של המדינה שולחת את האזרחים להסתגר בבית ולהיאבק בהתפרצות הקורונה, היד השנייה צריכה לוודא שיש להם איך להתקיים, לא חשוב כמה זה עולה.