כתבתי 99 טורים במדור הספורט של "דבר" תחת השם "רוח ספורטיבית" וזה הטור ה-100 שלי. אני חושב, שמספרים עגולים הם הדרך המקרית של היקום לגרום לנו לעצור לרגע, להביט לאחור ולסכם. זה לא סתם, שהמשברים האישיים שלנו מגיעים בגיל 40 ובגיל 50.
זה לא סתם, שהציון הכי גבוה במבחן הוא 100. זה לא סתם, שמספר הטלפון במצב חירום בישראל הוא 100. זה לא סתם, שהמרחק הכי יוקרתי באתלטיקה הוא בריצה למרחק 100 מטר וזה לא סתם, ששיא הנקודות לשחקן כדורסל ב-NBA הוא בדיוק 100 נקודות. 100 הוא מספר מושלם ויכולתי לכתוב רק עליו טור שלם, אבל לא עליו אכתוב את הטור הזה, אלא על 99 הטורים שקדמו לו.
ההחלטה הכי חשובה וקשה עבורי בכתיבת טור ספורט שבועי היא הבחירה על מה לכתוב. עוד לפני שאני כותב מילה אחת, ולפני שאני מתחיל את התחקיר ולפני שאני מדבר עם עורך הספורט כדי לאשר את הרעיון, אני מתלבט על נושא הטור. לפעמים, ההחלטה קלה, כי האקטואליה הספורטיבית מספקת סיפורים מעניינים כל הזמן, לפעמים ההחלטה לוקחת ימים ולפעמים אני לא מוצא את הנושא המתאים ופשוט מוותר על הכתיבה. אבל תמיד יש התלבטות רבה איזה נושא להבליט.
בכל יום יש כל כך הרבה אירועי ספורט בארץ ובעולם. כל כך הרבה סיפורים וספורטאים ובכל זאת הבחירה הראשונית איזה סיפור לספר – היא המורכבת מכולן. האם זה הוגן וראוי לספר את סיפורו של לאנס ארמסטרונג, מי שהוא לדעתי הרמאי הכי גדול בהיסטוריה של הספורט? (כן). האם לגעת בנושאים פוליטיים ושנויים במחלוקת? (כן).
הכתיבה היא אף פעם לא אובייקטיבית וגם הבחירה איזה סיפור לספר היא לא בחירה אובייקטיבית. אני כותב סיפורים, שאני מרגיש שיש מאחוריהם מוסר השכל, שהם מייצגים ערכים, שאני מאמין בהם, שמביאים סיפור שהוא גדול מהספורט עצמו, ובעיקר שיש להם הקשרים רחבים יותר: חברתיים, היסטוריים ותרבותיים.
***
הטורים שאני הכי אוהב לכתוב הם סיפורים אישיים. כשמאנו ג'ינובילי נכנס להיכל התהילה של הכדורסל כתבתי טור על הילדות שלו בארגנטינה, הנאמנות שלו לסן אנטוניו והאופי הבלתי מתפשר שלו. כשביברס נאתכו פרש מנבחרת ישראל בכדורגל כתבתי על הקריירה הלא שגרתית של הקפטן הלא יהודי הראשון של נבחרת לאומית, על מותו הפתאומי של אביו והקשר שהיה להם.
כשדיק הויט, חצי מצוות הויט, הלך לעולמו, כתבתי טור על הספורטאי הנחוש והעקבי ביותר בעולם, שאתם כנראה לא מכירים. וכשרון היל, האיש שמחזיק ברצף הריצה הארוך ביותר שעומד על 19,032 ימים הלך לעולמו בגיל 82, הקדשתי לו את הטור השבועי.
בכל סיפור חיפשתי את ההקשרים הרחבים יותר, כי ספורט לא מתקיים בבועה אלא הוא מאוד מושפע מאירועים עולמים. כתבתי על החיבור בין קארים עבדול ג'אבר, מוחמד עלי ומרטין לוטר קינג והאופן שבו השניים הראשונים ניצלו את הבמה שניתנה להם כדי לקדם נושאים חברתיים.
כתבתי על הבכורה הקצרה של מאמן אפרו אמריקאי ראשון בליגת הבייסבול בארה"ב, כשארני בנקס, ערך את הופעת הבכורה שלו על הקווים. כתבתי על היציאה מהארון של קארל נאסיב, שחקן פוטבול בקבוצת לאס וגאס ריידרס, וההיסטוריה של הקהילה הלהט"בית בספורט המקצועני וגם כתבתי, לא פעם, על השתיקה של ספורטאי ישראל בנוגע לנושאים חברתיים.
כתבתי גם על תופעות ספורטיביות שהיה לי חשוב להאיר בזרקור כמו הפריחה האדירה של ספורט הנשים בישראל. ההצלחות של ישראל בענף המרתון בחמש השנים האחרונות וגם על האהבה הגדולה של פיליפינים לכדורסל. היו גם סיפורים קטנים ומרגשים כמו נבחרת הכדורסל של כף ורדה, המדינה הקטנה ביותר, שהעפילה אי פעם לאליפות העולם בכדורסל.
לפעמיים נתפסתי על משפט או רגע אחד שהדליק לי את המחשבה: כמו מסיבת העיתונאים של יאניס אנדטוקומבו, שבה הוא העלה את השאלה הפילוסופית: מהו כישלון? וגם, כשג'יימס בייטמון, שחקן קרית אתא, התפרק בדמעות בסיום משחק, וכתבתי על הסיטואציה והכנות המרגשת של בייטמון.
ביום השואה הבאתי את סיפורי של רוכב האופניים האיטלקי, ג'ינו ברטלי, שהבריח מסמכים בשלדת האופניים שלו כדי להציל יהודים במלחמת העולם השנייה. ביום הזיכרון את סיפורו של אליהו כץ, היהודי המהיר בעולם, שנולד בפינלנד ונרצח בישראל ב-1947.
![אליהו כץ, מגדולי האצנים של פינלנד ומדליסט הזהב והכסף באולימפיאדת פריז 1924 (צילום: ארכיון מכבי ע"ש יוסף יקותיאל)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2021/04/130421_running5-600x400.jpg "אליהו כץ, מגדולי האצנים של פינלנד ומדליסט הזהב והכסף באולימפיאדת פריז 1924 (צילום: ארכיון מכבי ע"ש יוסף יקותיאל)")
***
אני רוצה לחזור למספר מאה ולסימבוליות של המספר הזה בספורט. במרץ 1962 התקיים משחק כדורסל בין פילדלפיה ווריורס לניו יורק ניקס לעיני 4,124 צופים. במדי פילדלפיה שיחק הכדורסלן הכי טוב והכי גדול של התקופה, ווילט צ'מברלין.
הסנטר הענק סיים את המחצית הראשונה עם 41 נקודות ובמחצית השנייה, כשהקהל במגרש הבחין, שצ'מברליין נמצא בקצב צבירת נקודות יוצא דופן, הוא דרש שיגיע ל-100 נקודות. בסיום הרבע השלישי היו לצ'מברלין כבר 69 נקודות, הקהל יצא מגדרו ורצה לראות אותו עושה את הבלתי יאמן. 46 שניות לסיום זה קרה. צ'מברלין קלע עוד שתי נקודות קלות והגיע ל 100 נקודות. הווריורס ניצחו במשחק בתוצאה 147:169.
מכיוון שהמשחק לא צולם אז אין תיעוד וידאו לשיא, שעדיין לא נשבר וספק אם ישבר. כל שנשאר מ-100 הנקודות של צ'מברלין הם 4,124 עדי ראיה, תמונה אחת שלו בשחור לבן מחזיק דף ועליו המספר : "100" ועוד סיפור אחד יפה לספר.
