ועדת הכספים קיימה אתמול (שלישי) דיון תמוה במיוחד בכוונת משרד האוצר לאלץ את בנק דיסקונט למכור את חברת כרטיסי האשראי כ.א.ל. כפי שרוצים משרד האוצר ובנק ישראל. הדיון נסוב בעיקר בשאלה האם בנק דיסקונט מצליח לחולל תחרות או לא בשוק האשראי. לא מדובר ברעיון חדש, ועדת שטרום משנת 2016 כבר אילצה את בנק לאומי ובנק הפועלים למכור חברות אשראי, במהלך שגם הוא נועד "להגביר תחרות". מזמן לא ראינו כזה ויכוח נוקב לגבי מה מגביר תחרות או מוריד אותה במגזר הפיננסי. זה ויכוח מהותי לחברות עצמן, אך כמעט נטול השפעה על הציבור הרחב.
לא דנו בנושא הכי חשוב
מה שנשאר מחוץ לדיון? הורדת המחיר לציבור. ניתוח המציאות של דו"ח ועדת שטרום הראה שמשקי בית ועסקים קטנים מופלים לרעה במערכת הבנקאית ומשלמים מחיר יקר במיוחד על אשראי.
למרות זאת, החוק שחוקק בעקבות הועדה – להגברת התחרות במערכת הבנקאית – בכלל לא הציע לטפל בבעיה הזו, אלא רק בסוגיית התחרות. הורדת המחיר לציבור זכתה למס שפתיים בלבד בהערות שוליים של מסמכים רשמיים או בראיונות לתקשורת, כנגזרת עקיפה של הגברת התחרות.
מדובר באמונה בלבד, שנכשלת שוב ושוב במבחן המציאות. כאשר חברת אשראי נמצאת בבעלות בנק, היא נהנית מעלות גיוס ההון הנמוכה של הבנק. כשהוא מאולץ למכור אותה, העלות הזו קופצת ולחברת האשראי אין אינטרס של ממש להוריד מחיר.
ועד שטרום לא סייעה לציבור
בנקים חדשים אמנם קמו, אך הם כדאיים רק ללקוחות עשירים וטכנולוגיים יחסית ולא לרוב הציבור. מנגד, חברות האשראי לא בחרו להפוך את עצמן לבנקים מתחרים וגם לא בחרו להתחרות בבנקים על ידי הורדת מחירים. תופעה זו, שבה חברות כרטיסי אשראי מציעות הלוואות בריבית גבוהה מריבית בנקאית איננה ייחודית לישראל, אלא דומה למקובל בארצות הברית ובמדינות נוספות. במקרים רבים, הלוואות מסוג זה גם לא כוללות אפשרות לפירעון מוקדם ונחותות מהלוואות בנקאיות. התוצאה היא שפע של אשראי צרכני יקר במשק, בבנקים ומחוצה להם, עם מערכות שיווק שדוחפות את הציבור לקחת יותר הלוואות, לעתים ללא צורך אמיתי.
(מקור: מצגת משרד האוצר לועדת הכספים, 24.1.23)
זהו כשל תיאורטי ומעשי גם יחד של ועדת שטרום והחקיקה שבעקבותיה שאיש לא מתבקש לתת עליו דין וחשבון.
אבסורד של בזבוז זמן של נבחרי ציבור
זמנם של רגולטורים ונבחרי ציבור הוא מצומצם ויקר. התמקדות מוחלטת באמצעי של תחרות, ללא כל ראיות עובדתיות, שהאמצעי הזה משיג מטרה חברתית כמו הורדת מחירים לציבור היא אבסורד. מבחינת הציבור הרחב לא צפויה שום השפעה מהותית אם כ.א.ל תופרד מבנק דיסקונט, או אם תשאר בבעלותו, בדיוק כמו שהפרדת MAX וישראכרט מבנק לאומי ומבנק הפועלים לא נשאו השפעה כזו.
במקום רמת התחרות יש לטפל באופיים של המתחרים
הדיון לא כלל שום התייחסות לתחרות בין שחקנים מסחריים מאותו סוג – שלא צפויה להוריד מחיר – לבין תחרות שכן עשויה לעשות זאת – באמצעות שחקנים בעלי מודלים כלכליים מגוונים כמו אגודות אשראי, מימון מגזר שלישי, בנקים קואופרטיבים, אשראי מוזל ממעסיקים או מגופים מוסדיים, קרן הלוואות בגיבוי ארגוני עובדים והפיכת בנק הדואר לבנק חברתי – בניגוד מוחלט למגמה הנוכחית.
את דיוני הסרק על תחרותיות, תוך התעלמות מסוגיית העלות לציבור ניתן להסביר במגוון צורות: או שנבחרי הציבור לא מבינים כיצד פועל המגזר הפיננסי, או שהם מאמינים תמימים ב'הגברת התחרות' בין שחקנים דומים כפתרון יחיד, או שכל הדיון שנעשה לכאורה לרווחת הציבור הוא סיפור כיסוי ציני לדיון אחר – על חלוקת הרווחים במגזר הפיננסי הישראלי בין בעלי ההון המקומיים והזרים. כך או אחרת, הציבור הרחב איננו מיוצג בו.
הורדת המחיר לציבור אפשרית ובקלות
מעבר לכל אלו, יש דרך בדוקה ומעשית להפחית עלויות לציבור, לא בזכות תחרות, אלא על חשבונה – דרך רגולציה של המחירים. בכל פעם שבפיקוח על הבנקים קבעו הוראות שהכריחו את הבנקים להפחית עמלות או לשפר את התנאים ללקוחות, הבנקים מימשו את ההנחיה והתשלום ירד. ההגיון התחרותי דווקא כשל. לאורך כל השנים האחרונות הפיקוח על הבנקים דחף את הבנקים להפחית הוצאות והבנקים עשו זאת – סגירת סניפים, פרישת עובדים, דיגיטציה. מגיפת הקורונה תרמה בתורה לירידה חדה בהגעת הלקוחות בסניפים מה שמקל על הבנקים לצמצם עוד הוצאות. רק הורדת המחירים לציבור בוששה להגיע.
מצד השני, בנק ישראל העלה בשנה שעברה את הריבית ואפשר לבנקים להזניק את רווחיהם לשמים ללא כל מאמץ. במקום להגביר את המינון של אותה תרופה בלתי מועילה, לבנקים יש כיום שולי רווח אדירים שהפיקוח על הבנקים יכול לכפות על הבנקים לצמצם אותם. אם הפיקוח על הבנקים לא יפעל לשם כך, אז נציגי הציבור בכנסת יכולים להגביל את מחירי השירותים בחקיקה או לקבוע מיסים מוגברים על רווחי יתר במגזר הפיננסי ולהחזיר את הכסף לציבור בדרך אחרת.
הגבלת הדיון הציבורי רק לסוגיית התחרות, היא סירוס עצמי של רגולטורים וחברי כנסת, שנותר להם רק להתפלל שאולי תתרחש תחרות מוגברת ושהיא בתורה, אולי, תוריד מחירים. גישה זו יוצרת מיתוס כאילו את רווחי העתק של הבנקים על גב הציבור הם "תופעת טבע", ולא כפי שהיא באמת – תוצאה של מדיניות ציבורית לקויה שניתן לשנות אותה לכיוון ההפוך.
